בדיאלוג עם מקבץ תערוכות היחיד אזורי מחיה, רביעיית המיתרים של תזמורת המוזאון תנגן שתי יצירות המתייחסות בעיקר לשתיים מן העבודות המוצגות. בעבודתו למה השמים כחולים, פיטר יעקב מלץ מצטט את השאלות הנפוצות ביותר בחיפוש באינטרנט, זניחות ומהותיות כאחת, כשהוא מדמה את השיטוט באינטרנט לשיטוט במוזאון. החיפוש בגוגל משמש את מלץ לציון המתח בין הפרטי לציבורי ובין הסקרנות לשטחיות שמציעה הפלטפורמה. שאלות אישיות מקבלות תשובות פומביות המשותפות לכולם.

לשאלתנו ״מהי רביעיית המיתרים הטובה ביותר?״ ענה גוגל ברשימה של ״עשרת רביעיות המיתרים הטובות ביותר״, ובמקום הראשון הופיעה ״הקיסר״ של המלחין האוסטרי יוזף היידן. רביעיית ״הקיסר״ של היידן היא השלישית בקובץ של שש רביעיות מיתרים אופוס 76, שהולחנו בהזמנת הרוזן יוזף ארדדי (Erdödy) בשנת 1797. רביעייה זו מפורסמת מאוד, בייחוד הפרק השני שלה, הכולל וריאציות על ״המנון הקיסר״ שהלחין היידן לכבוד פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

בחלק אחר של עבודתו עושה פיטר יעקב מלץ שימוש באמנות מן־המוכן — עיסת נייר שהוכנה מרישומים זנוחים של תלמידי אמנות בתיכון תלמה ילין ובבצלאל — באקט של שימור אנרגיה אמנותית. גם היידן השתמש ב״חומר גלם״ של יצירה קודמת — ההמנון שהלחין לכבוד הקיסר — ופיתח אותו בפרק של וריאציות. השימור האמנותי הוסיף והשתכלל כאשר ההמנון של היידן הפך לימים למלודיה שביסוד ההמנון של גרמניה.

מעשה להטים, עבודתה של דינה גולדשטיין, היא קולאז׳ שמחלקיו הזעירים נוצר עולם, פסיפס צבעוני, קרקסי, מלא חן וקסם. איגור סטרווינסקי הלחין ״שלוש יצירות לרביעיית מיתרים״ ב־ 1914, שלוש שנים לאחר הבלט ״פטרושקה״ ושנה לאחר הבלט ״פולחן האביב״. שלושת הקטעים המרכיבים את היצירה מצטרפים זה לזה כקולאז׳: כחלקים נפרדים הם יוצרים יחד פסיפס של רעיונות מוזיקליים.

הפרק הראשון — ריקוד עממי — מהדהד את אווירת הקרקס הצבעונית בעבודתה של גולדשטיין. באמצעות כלי הקשת מצליח סטרווינסקי לחקות אפילו צלילים של תוף, התורמים לאווירה העממית. הפרק השני, האוונגרדי ביותר, הוא בפני עצמו קולאז׳ מוזיקלי של קטעי רעיונות ומוטיבים עממיים, שיוצרים יחד אווירה מכשפת. הפרק השלישי הוא מעין כוראל: הכלים נעים כולם יחד בצורה הומוריתמית, ומנגנים אותו קו מלודי וקצבי בלי ״מענה״ של קול נוסף (קונטרפונקט). ההלחנה ההומוריתמית, המזוהה עם שירה דתית־כנסייתית, מחזקת את תחושת התפילה בפרק.

הפסיפס המוזיקלי של סטרווינסקי נכתב ב־1914 אך בוצע רק עם תום המלחמה, ב־1918. ברוח הזמן נתפס הקולאז׳ המוזיקלי כייצוג פוליטי של העולם המשתנה והכאוטי, במלחמה ואחריה.