Sleep, סרטו של אנדי וורהול

פרויקט מיוחד לצד התערוכה נדודי שינה.
ב1963- תיעד אנדי וורהול את אחד ממקורביו, המשורר ג'ון ג'ורנו, במהלך שנת הלילה שלו. היה זה לאחר שוורהול רכש לראשונה מצלמת 16 מ"מ כדי להתנסות בעשייה קולנועית. Sleep, סרטו הראשון של וורהול מיטיב לגלם את שאיפתו לתעד מצבי חיים לא מבוימים. וורהול ביקש שהסרט יהיה זהה באורכו לשנת לילה ממוצעת בת כשמונה שעות, אבל בגלל קשיים טכניים צילם בסופו של דבר פחות ומתח את הסרט באמצעים של האטה ועריכה לאורך של שש שעות. למרות ה"קיצור", הקרנותיו הראשונות של הסרט עוררו תגובות נזעמות. הקהל, שהורגל בסרטים עלילתיים, דרש את כספו בחזרה משהבין כי לפניו רצף סטאטי ומתמשך של מראה גבר ישן.הסרט חדור אינטימיות וחושף את הרגע שלפני מעשה אהבה או אולי את הרפיון שאחרי יחסי המין, בשעה שבן הזוג המעורטל פגיע וחסר הגנה. הפרויקט זכה לפרשנויות רבות, אך וורהול עצמו היטיב להסבירו.
אף פעם לא הצלחתי להבין אם בשנות ה60- קרו כל כך הרבה דברים בגלל שאנשים היו ערים יותר שעות, או שהם התחילו לקחת כדורי מרץ בגלל שהיו אז כל כך הרבה דברים לעשות, ונדרשו יותר שעות ערות ביממה כדי לעשות אותם. […] כשראיתי את כולם ערים כל הזמן, חשבתי שהשינה הפכה לדבר שאבד עליו הכלח והחלטתי שכדאי שאזדרז ואעשה סרט על אדם ישן
ג'ון ג'ורנו, מצדו, סיפר כי הוא וורהול חזרו ממסיבה שלאחריה נרדם מיד. כשהתעורר באמצע הלילה מצא את וורהול יושב ונועץ בו את מבטו. כיוון שוורהול השתמש בלא מעט כדורי מרץ באותם ימים, לא הצליח לישון ובילה את לילותיו כשהוא בוהה במי שישן לצדו.
הקולנוע היה תשוקתו האמיתית של וורהול. בשנים 1964-1963 יצר לא מעט סרטים "אילמים" ראשוניים וקצרים, שחקרו את פוטנציאל המדיום בתיאור דיוקן, תשוקות מיניות ופעילויות יומיום שגרתיות. Sleep – הסרט הראשון הוא סרט-דיוקן אטי, שאינו שונה בהרבה מציור או צילום סטילס. העריכה, המייצרת חזרה בווריאציות על קטעים דומים למראה, הושפעה ככל הנראה מיצירתו של אריק סאטי Vexations – קונצרט שנמשך 18 שעות וארבעים דקות שבמהלכן נוגן אותו קטע בפסנתר 840 פעם בזה אחר זה. בסרטיו מעולם לא ביקש וורהול לייצר קולנוע שייראה ככזה אלא להרחיב את גבולות המדיום ולדחוף את קצותיו. ניכר בהם כי אלה סרטים של אמן חזותי, היוצר משהו שבין ציור לתמונה נעה.
השמועות על סרט השינה של וורהול היכו גלים עוד בטרם נערך הסרט והוקרן, ותעוזתו המושגית המשיכה לעורר הדים גם בקרב אלה שמעולם לא צפו בו. לאחר שפגה ההתנגדות הראשונית לצפייה בו, הסתבר שהמקצב האטי וההתנזרות מאפקטים הניבו יצירה עמוקת משמעות. הסרט דורש את מעורבותו הפעילה של הצופה בדומה לציור מופשט או ליצירה מוזיקלית של ג'ון קייג'. וגם אם בעולמנו העכשווי, המורגל באתרי מציצנות באינטרנט, הוא אינו נראה עוד רדיקלי כל כך – מתיחתם של הגבולות האתיים בין הפרטי לציבורי על-ידי שלל הטכנולוגיות החדשות רק מעניקה לו לגיטימיות שלא היתה נחלתו בעבר.