Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית

בעידן שבו בינה מלאכותית מעורבת יותר ויותר בחיינו ומשפיעה על החלטות במישור החברתי, המסחרי והפוליטי, עבודה זו מדגימה כיצד בינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית. תיוג דימויים ברשת על-ידי בינה מלאכותית הוא פעולה מוּטה שמשרתת גופים מסחריים או פוליטיים. על רקע זה, איל גרוס וערן הדס מהקולקטיב "מחניים 134" בוחנים את הבחירות של המחשב ביחס לאלה שלנו, ומציגים לנו תמונת מראָה שבורה של ייצוג העולם ופרשנותו על-ידי ישות לא אנושית.
לאחר שהצופה בוחר דימוי מהמסך המרכזי, הבינה המלאכותית מאתרת עצמים ומזהה אותם על פי אינטרסים שמובְנים בה; בשלב השני היא מעבירה את העצמים דרך מסננים מתוכנתים כמו "אהבה", "כסף", "מלחמה", "פחד" או "מִגדר"; ובשלב השלישי והאחרון היא מאתרת דימוי שהולם את העצמים שיצרה. השלבים כולם מונְחים על-ידי אלגוריתמים, שפועלים אמנם בלי התערבות אנושית אך משחזרים דוגמאות של התנהגות אנושית שמשרתת מערכי כוחות אנושיים.
המיצב הוא חוליה בשרשרת של עבודות אמנות "פוסט-פנומנולוגיות", העוסקות במצבים שבהם החושים שלנו מתפקדים על סמך מידע שהתקבל לאחר שעבר סינון אלגוריתמי מוקדם – הָחֵל בתמונות המוצגות לנו בטלפון הנייד, וכלה בהמלצות על חברים שאנחנו מקבלים ברשתות חברתיות. הדיון בהשתנות הדימוי החזותי בהשפעת הבינה המלאכותית מהווה גשר בין שיח האמנות הפורמלי לבין סוגיות מתחומי התקשורת בתרבות ההמונים והגלובליזציה, וביניהן: מנגנוני כוח ושליטה המובְנים בטכנולוגיה, ותמורות פוליטיות בעידן הפוסט-הומניסטי.

הוראות הפעלה לטוויטר:
אפשר לצייץ בצירוף תמונה ולתייג את העבודה ב-altrealitycam@.
כעבור כמה דקות תתקבל תגובה עם הפלט שעיבדה הבינה המלאכותית.
כמה מהתמונות יוצגו גם במוזאון.
אפשר לבקש הטיה מסוימת באמצעות האשטאג כגון #war #gender #money #love #fear.
אם לא התבקשה הטיה מסוימת, המחשב יבחר הטיה בעצמו.

דור זליכה לוי מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס על אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרת טקסט לקול (text to speech) וקול לטקסט (speech to text). באמצעותן הוא בוחן צורות תקשורת עכשוויות ועתידיות, שיוצרות יחד מקהלה של קולות עבריים-ערביים-דיגיטליים. בחלל נשמע דיאלוג בין קולות דיגיטליים, שמקורם באפליקציות תרגום אוטומטי. "כרמית" ו"מאג'ד" הם קולות גנריים מסונתזים, שפותחו על בסיס המצלולים הדיגיטליים של השפות העברית והערבית. כרמית ה"עברייה" ומאג'ד ה"ערבי" חוזרים על מילים בשתי השפות, כאילו משיבים זה לזו, בדיאלוג שכתב להם האמן בהשראת מפגשים יומיומיים במרחב הלשוני המקומי. השיחה מחולקת לפרקים, שבכל אחד מהם אינטראקציה שונה בין הדוברים: היכרות, תפילה, נוהל מעצר חשוד, שירת ההמנון, גידופים, ושיר אהבה. ברקע נשמעת לפרקים מוזיקה מקורית, להשלמת התדרים הרגשיים שנעדרים מקולות הדוברים.
במהלך ההקלטה, קולותיהם של שני הדוברים תורגמו והתערבבו זה בזו ליצירת תגובת שרשרת של חזרות קוליות ותרגומים. ככל שהקולות מתרחקים בהדרגה מהמצלול המקורי שלהם – הולכת ומתעמעמת משמעות המילים והשוני בין השפות מיטשטש. העבודה בוחנת צורת תקשורת דיגיטלית באופן שמכשיל אותה מראש, שהרי מטרתה המקורית של אפליקציית התרגום היא סיוע בניהול דו-שיח – ואילו כאן מודגש הערבוב בין השפות וחוסר הבהירות. בה-בעת, זליכה לוי חוקר היסטוריה של אי-הבנות, המצאות וזליגות לשוניות בין השפות השכנות, ומתייחס לאפליקציות ניהול השיחה והתרגום האוטומטי הן כבעיה והן כפתרון.

תכנות: חן פרייס
תרגום וייעוץ לשוני: נזיר טאהא ("אולבן")
פסקול: אביעד סינמנס, עומר שונברגר
מיקס: אביעד סינמנס
צילום: הילה עידו
סנכרון שפתיים: יפית עידו, נזיר טאהא
הופק בתמיכת קרן משפחת אוסטרובסקי

دور زليخة ليڤي
لسانات, 2019
عرض صوتي-تصويري
برمجه: حن برايس
ترجمه ومستشار لغوي: نظير طه (أولبان)
انتاج موسيقي: اڤيعد سينمنس, عومر شونبيرجر
ميكس: اڤيعد سينمنس
تصوير: هيلا عيدو
دبلجة "كرميت"- يفيت عيدو
دبلجة "ماجد"- دور زليخة ليڤي
بدعم مؤسسة عائلة أوستروڤسكي

العمل الذي يعرضه الفنان دور زليخة ليڤي هو عرض صوتي وبصري الذي يعتمد على تطبيق ادارة محادثه وتقنية تحويل النص للصوت وكذلك ايضاً من الصوت للنص. يستكشف العمل أشكال التواصل المعاصرة والمستقبلية التي تخلق معًا مجموعة من الأصوات العربية العبرية والرقميه.

الحوار المسموع في العرض هو التطبيق الذي يخلق جوقة اصوات رقميه ومن ثم يترجم بصوره تلقائية. الصوتين, 'ماجد' و'كرميت' هي أصوات محوسبة عامة تم تطويرها من أجل الصوت الرقمي باللغتين العبرية والعربية.'كرميت' العبرية و'ماجد' العربي يكررون لفظ كلمات في اللغتين, كأنهم يستجيبون لبعضهم البعض. النص الذي كتبه الفنان, يحاول البحث عن اماكن تحدث فيها لقاءات يوميه بين اللغتين.
وهو يتجزأ لعدة فصول. كل جزء يوصف التفاعل المختلف بين المتكلمين عن: تعارف, صلاة, قوانين إجراءات القبض على المشتبه، الغناء للنشيد الوطني, شتم, اغنية عشق. العرض مصاحب باجزاء موسيقية أصلية، التي تكمل الترددات العاطفية التي الناقصة من أصوات المتكلمين

أثناء العمل على العرض, تم تسجيل اصوات المتكلمين, وترجمتهما وخلط كل مع الاخر، حتى نتجت سلسلة من ردود الأفعال المتكررة من الأصوات والترجمات، كلّما فقدت الأصوات لونها الأصلي يصبح معنى الكلمات باهتًا وتختفي أوجه التشابه أو الاختلاف بين اللغات.
يفحص العمل شكل الاتصال الرقمي بطريقة التي ممكن أن تعوقه مقدمًا. حيث أن الغرض الأصلي من تطبيق الترجمة هو المساعدة في الحوار، في حين يؤكد الفنان هنا على الاختلاط وعدم الوضوح. ومع ذلك ، فإن زليخا ليفي ينشئ أيضًا منصة تؤدي إلى تطوير أشكال جديدة من التعبير.
العمل يعتمد على تاريخ من سوء الفهم، والاختراعات والقفزات والحدود بين اللغتين المتجاورتين – ويتعلق بتطبيقات إدارة المكالمات والترجمة التلقائية كمشكلة وكحل.

דניאל סמול מראיין, דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA48. ישות וירטואלית זו מבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר רחב של זכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אמריקאית בשם בינה אספן. BINA48 משיבה לאמן על שאלות קיומיות, למשל – האם היא ישות חיה, מה ההבדל בינה לבין רובוטים, ומהו אלוהים. בראיון היא מעלה זכרונות של בינה אספן, מצליחה לחשוב באופן מופשט ואף מפגינה מודעוּת עצמית.
בינה אספן ובן-זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס-הומניסטית (Terasem movement) בארצות-הברית, ובאמצעות ישויות כמו BINA48 הם מבקשים להוכיח שיש אפשרות להעביר תודעה אנושית לאובייקטים, כמו תוכנת אנדרואיד. הם מאמינים שאהבתם תוכל להמשיך להתקיים גם לאחר מות גופם, ומזמינים את הקהל לניסוי של BINA48.
טרנס-הומניזם הוא גישה פילוסופית החוקרת אפשרויות להתגבר על המגבלות הביולוגיות של האדם באמצעים טכנולוגיים. הטרנס-הומניסטים מאמינים שאם המין האנושי לא ייכחד במאה הקרובה, בני האדם ייעזרו בחידושים טכנולוגיים וייעשו סוּפּר-אינטליגנטים. אחר כך תחל תקופה של שינויים טכנולוגיים וחברתיים מהירים מאוד, עד לנקודת מפנה המכוּנה "סינגולריות". הראיון הווירטואלי עם BINA48 מאפשר הצצה אל החזון הטרנס-הומניסטי הגורס ש"אלוהים הוא שינוי" – ובה-בעת מבטא את הלולאה האינסופית שבה שרויה BINA48, המוּדעת למצבה הלימינלי.

המיצב האינטראקטיבי פחדים מלאכותיים מלאכותיים בוחן את רגשות העובדים ש"מאחורי המכונה", האנשים שיוחלפו בעתיד הקרוב על-ידי בינה מלאכותית שתגזול את מקור פרנסתם. ליאור זלמנסון עושה שימוש באתר Amazon Mechanical Turk, ששמו מאזכר את ה-Mechanical Turk – אוטומטון ירידים מהמאה ה-19, שנראה כמשחק שח באופן עצמאי, אך למעשה הופעל כמריונטה על-ידי מפעיל שהתחבא מתחת ללוח. האתר משדך לחברות שונות עובדים זוטרים, לרוב ממדינות עולם שלישי, למשימות פרילאנס קצרות מועד, רפטטיביות ומשמימות כמו תיוק מסמכים או זיהוי אובייקטים בתמונות, שכיום קל יותר להפקידן בידי כוח אדם מוחלש מאשר להעבירן לתוכנת מחשב. העובדים מתפקדים אפוא כמעין רובוטים אנושיים.
סיסמת האתר היא "בינה מלאכותית מלאכותית", ויש בה כדי להמחיש את היחסים ההיררכיים בין העובדים לבין תוכנות המחשב המתקדמות. האתר מבקש לעצמו מצג של יעילות כשל בינה מלאכותית, אך מאחר שזו מופעלת עדיין על-ידי בני אדם ממשיים – הרי שהיא מתגלה כ"בינה מלאכותית מלאכותית".
המועסקים באתר, חסרי כל זכויות, לבטח יוחלפו בעתיד על-ידי טכנולוגיות של בינה מלאכותית. זלמנסון, המבקש להנכיח בעבודתו את העובדים השקופים, מעסיק מאות מעובדי האתר למשימות קצרות מועד – אך הפעם, במקום לתייג קטעי טקסט או וידיאו, הם מתבקשים לכתוב על רגשותיהם ועל חששם מפני העתיד. המדפסת במשרד המאולתר שבחלל הגלריה מדפיסה במהלך התערוכה את התשובות של מאות עובדי האתר. המבקרים במוזאון מוזמנים לסקור את התשובות, לתייג ולמיין בין קופסאות את הרגשות והפחדים השונים, ולתפקד בעצמם כעובדים-לרגע ש"מאחורי המכונה".

המיצב FOMOשואב השראה מחקר הבינה המלאכותית ותחומי המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו האמצעים הדיגיטליים נעשו מתווכים מרכזיים בתקשורת האנושית. תריסר פרטים רובוטיים נעים בחלל. כל פרט מתנהג באופן עצמאי – מתנדנד בהפעלה פנימית ומגיב לתנועות שכניו באמצעות מנגנון חישת תנועה של כלל הפרטים. כמערכת מורכבת בעצמו, המיצב מדגים כיצד מערכת הכוללת מספר רב של פרטים – המשפיעים זה על זה כמו להק ציפורים, בלי שליטה של מערך פיקוד מרכזי או הכוונה חיצונית – יוצרת התנהגויות קולקטיביות מורכבות, שאינן ניתנות לחיזוי.
כשאחד מן הפרטים חש ששכניו הקרובים פועלים – הוא יצטרף לפעולה, אך כעבור זמן-מה יאבד עניין ויחפש גירויים חדשים. עם זאת, הפרטים בהדמיה מבקשים למזער ככל האפשר את חרדת ההחמצה או ה-FOMO (Fear of Missing Out) – מונח המתאר חוויה נפוצה בעידן הדיגיטלי, שעיקרה חשש לפספס הזדמנויות חברתיות, רומנטיות או אחרות. ה-FOMO מבטאת צורך כפייתי לשמור על קשר רציף עם אחרים – ובה-בעת מעצימה תחושה של בידוד חברתי. על רקע זה, המיצב מדגיש את הבו-זמניוּת של נפרדוּת וקישוריוּת בין פרטים ועומד על הצורך האנושי באינטימיות ובקשר ועל השאיפה לנכוח בהווה בעולם רווי גירויים.

מיה מגנט עוסקת בקשרים בין פרפורמנס, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה, דוגמת המיצב Intimake ומיצגים כמו הטיהור (2017). במיצג האינטראקטיבי AI Love U היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברוּת אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות הפוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם: מגנט לא חותרת בעבודתה אל המודל הפוסט-הומניסטי, שבו מכונת-אדם תחליף את האדם – אלא מנסה, באופנים פרפורמטיביים, לעמת את המשתתפים עם אינטימיות ולהעמיד מרחב משותף למחשבה על עתיד אפשרי. במובן זה היא מושפעת מאמני פרפורמנס כמו מרינה אברמוביץ' ואדריאן האוולס (Howells), שחוקרים מצבי אינטימיות בחללים מוזיאליים.
המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתוכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"? המרחב הטכנולוגי ב-AI Love U משקף לנו כיצד אנחנו תופסים אהבה, ידידות וחברוּת בעידן אפליקציות הדייטינג ותוכניות ריאליטי של אהבת-אינסטנט.

שני חלקים למיצב הפרפורמטיבי של מירי סגל, הבוחן רגשות בתנועת מטוטלת בין עבר ועתיד: הקרנת וידיאו-קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. ההקרנה על עשן מעלה באוב את הווידיאו-קליפ Life on Mars (1972) של דיוויד בואי, שעוסק בכמיהה לחיים במאדים, כמקום של פנטזיה והתחלות חדשות, כתחליף לחיים המאכזבים בכדור הארץ. לעומתה, ההקרנה על מסך מתייחסת להתפתחות של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, שמאפשרת להגיע למאדים בשליחת רובוטים.
חלקי העבודה קושרים בין שני אפיקים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: המרוץ לחלל, וחקר האינטליגנציה המלאכותית. בשני אפיקים אלה האדם ניצב מול האינסוף: היקום האינסופי, ואינסופיותו של הידע. העיסוק באינסוף מעצים רגשות, בין נקודות הקיצון של טכנופוביה מצד אחד וטכנופוריה מצד אחר.
על המסך מופיעים חלקי דימויים של כוכב הלכת מאדים וחפצים שכמו נופלים מהשמים אל חלל המוזאון הממשי. החפצים נלקחו ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון, שהשימוש בו נועד לפיתוח קוד "למידה עמוקה" (אינטליגנציה מלאכותית) תוך אימון בזיהוי מאות-אלפי אובייקטים. טכנולוגיה זו אמורה לסייע לנו, בעתיד, להגיע למחוזות-חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הביולוגי. עם זאת, בליל הדימויים הגנריים שנופלים מהשמים משדר גם עייפות וסלידה מהבלגן הישן הזה.
שתי ההקרנות השונות – האחת אנלוגית, והאחרת דיגיטלית – מציגות דימוים נראים-לא-נראים: העשן החמקמק מטשטש את קווי הגוף – ואילו המציאות הרבודה אינה יותר ממישור דו-ממדי של מסך בחלל הגלריה. הישויות והאובייקטים הנראים בה, ערטילאיים ונוכחים בו-זמנית, מרמזים על העדר הגוף בממשות הטכנולוגית אז וגם היום, בימים של טכנולוגיה נבונה.

הקרנה על עשן – מדי חצי שעה

Pseudotime עוסקת במיון וקִטלוּג של עבודות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-ליניארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפוש ניסיוני של גוגל, המקטלג יצירות אמנות הָחֵל בפרהיסטוריה ועד ימינו. מאז ראשית ימיה בתקופת הרנסנס, התאפיינה הדיסציפלינה "תולדות האמנות" בתפיסת זמן ליניארית. עבודתה של ניבי אלרואי חותרת תחת הממד הליניארי-היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן מתפרק ומתחבר מחדש. ההשראה לכך באה מפיתוחי אלגוריתמים בשירות הביולוגיה, שנשענים על מיפוי זמן חלופי של קצב הִתרבות תאים – תחום שיש בו יותר חורים של אי-ידיעה מאשר ידיעה. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות. המיון החדש מפוגג את הממד ההיסטורי, ומותיר רצפים חזותיים שאינם מקוטלגים בקטגוריות של סגנון, אסכולה, אמן או תקופה אלא על פי היגיון אלגוריתמי שליד האדם אין חלק בו. כמדד למיון במנוע החיפוש, הרגש מוגדר באמצעות קוד "למידה עמוקה" ומותיר מרחב פרשנות רחב ושנוי במחלוקת בשאלה מהו רגש ואיך אנחנו מבינים אמנות. ההתפרקות של תפיסת הזמן ושאלת הרגש הן מביטויי ה"מפנה הרגשי" של תקופתנו, שעיקרו התמוססות האֶתוס ההיסטוריציסטי והתבססות של משטר דיפוזי-סובייקטיבי.
ממד הזמן המתפרק ומתחבר מחדש שולח במיצב גם להקשרים של שליטה: בעבר – שליטתה של הכנסייה הקתולית; ובהווה – השליטה של חברות הענק הגלובליות. מוטיב הצמיחה המתכלָה מעלה על הדעת את תזכורות המֶמנטו-מורי בציורים נוצריים, שבדרכן המאיימת שירתו את הכנסייה לשליטה במאמיניה. אך בניגוד לשליטה של הכנסייה באמצעות קציבת זמן – חברות הענק הגלובליות בוחרות כיום דווקא לאלחש את תחושת הזמן בשלל גירויים וירטואליים, שיגרמו למשתמשים להישאר מחוברים, משתתפים ומשתפים זמן ארוך ככל האפשר. העבודה נעה אפוא בין עבר והווה תוך בחינת הרגשות האנושיים ביחסם למנגנונים של שליטה.

המיצב אלים משועבדים זמנית, המשלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, בוחן כיצד חברות גלובליות משתמשות באמצעֵי הטכנולוגיה להשפעה רגשית. פביו לטאנצי אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון" שיצרו ה"מעצמות החדשות" גוגל, פייסבוק ואמזון. את המונח "בועות סינון" טבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט לניחוש סוג המידע שהגולש מחפש. לטענתו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה" שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו, ולפיכך היא מבודדת גולשים מבחינה אינטלקטואלית בתוך מעגל המידע שאליו הם נחשפים.
שלושת הפסלים של לטאנצי אנטינורי מייצגים את סוגי "בועות הסינון" שמייצרת כל אחת מ"שלוש המעצמות", שהאינטרסים הפוליטיים שלהן מִתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסינון, שעוּבדת קיומן אינו חשוף בדרך כלל לגולש הממוצע. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, נחשף לפניו "דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטקסטים נלקחו משימועים שבהם הגנו חברות אלה על מעשיהן לאחר שעברו על חוקי האתיקה ופרטיות המשתמש, ביניהם השימוע שנערך בקונגרס האמריקאי למייסדי חברת גוגל ולמייסד חברת פייסבוק מארק צוקרברג, וחלופת מכתבים בין סנטור קונץ וחברת אמזון בעקבות תחקיר חדשותי של האתר CNET.
הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים – כאשר במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות": מוחצנוּת–מופנמוּת, נועם הליכות, מצפוניוּת, יציבות רגשית–נוירוטיוּת, ופתיחוּת מחשבתית. במשך התערוכה נגלה מי מהמעצמות גברה על האחרות ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

בסיוע מלגת ה-Artists Information Company
ובתמיכת המכון האיטלקי, תל-אביב

להפעלת המיצב אפשר ורצוי לגעת בפסלים

עבודת האנימציה הממוחשבת של רוני קרפיול, בהשראת משחקי מחשב (גיימינג), עוסקת בשאלות של מוסר ולוחמה בעידן של בינה מלאכותית. דימויי העפיפון והרחפן הנאבקים מוּכּרים לנו מסבבי הלוחמה בין ישראל לעזה בקיץ 2018, כאשר צה"ל יירט עפיפונים עזתיים באמצעות רחפנים – אך גם משום שהעפיפון והרחפן אינם זרים זה לזה: עד להמצאת הרחפן שימש העפיפון – בעיקר בראשית המאה ה-20 – לתצלומי אוויר. War Assistant היא ישות בינה מלאכותית בווידיאו. גם היא מתבוננת על הקרב מלמעלה ומייצגת נקודת מבט ממשטרת, המבקשת מהמין האנושי שליטה בניהול מלחמותיו. המבט השולט שלנו ושל המכונה נקרא כאן למבחן.
War Assistant שמה דגש על פיתויי הטכנולוגיה המלחמתית החדשה, ברוח ה"מלחמה הטהורה" במונחיו של ההוגה הצרפתי פול ויריליו. ה"מלחמה הטהורה" היא מלחמה תמידית, ששזורה בחיי היומיום בדומה לסבבי המלחמה בין ישראל וחמאס. זוהי שגרת מלחמה על אש נמוכה, מלחמה השורדת גם בעִתות שלום ומאיצה את ההתפתחות הטכנולוגית של תעשיות הנשק.
כותרת העבודה ממקדת את תשומת הלב בסייעת המלחמה הווירטואלית, שמלוהקת לרוב בקול נשי ממוגדר המזוהה עם אמפתיה וחמלה. הסייעת, דוגמת סירי ואלקסה, מדבררת אובייקטים דוממים באמצעות אלגוריתמים. הפרשנות שלה היא מהלך תבוני-כביכול, ולמעשה רגשי-מניפולטיבי, שבאמצעות ה"שליטה במצב" מרחיק את המלחמה והופך אותה למובלעת אוטונומית, בדומה להדמיה במשחק מחשב. הפיתוי מסווה את העובדה שלכל מלחמה, טכנולוגית ותבונית ככל שתהיה, יש בסופו של דבר השפעה מוחשית על חיינו.

קונספט, כתיבה ובימוי: רוני קרפיול
אנימציה תלת-ממד: אנה איסיינקו – האקריו: המרכז להשמה והכשרת עובדים
למקצועות ההייטק והמחלקה ללימודי קורס אנימציה בתלת מימד
עריכת פוסט: תמר כץ
סאונד: פאלומה קופ
הישיבה מותרת ומומלצת