תצוגה ארעית | דנה לוי

אוספים מוזיאליים מסוגים שונים הם מושא מחקרה העקבי והמתמשך של האמנית דנה לוי בעשור האחרון. לוי מתחקה אחר ההיגיון המפוזר שלהם ותמיד מבכרת את המכלול על פני הפרטים, כשהיא בוחנת את התשוקות המניעות את האספנים ואת התמונה המצטברת שמצייר האוסף.

נקודת המוצא לעבודת הווידיאו תצוגה ארעית היא צמד ציורים מ-1757 של ג'ובאני-פאולו פאניני (Panini), הנושאים את השמות רומא העתיקה ורומא המודרנית. בשניהם נראים נופיה של רומא, העתיקים והחדשים, ושניהם תלויים כיום זה לצד זה במוזאון מטרופוליטן בניו-יורק. בציורים נשקפת אחוזה רומית רחבת ידיים, שציורים תלויים בה מרצפה עד תקרה ומקיר אל קיר. הציורים מאדירים את פטרונו של פאניני – הרוזן מסטנוויל (Compte de Stainville) – על עושרו המופלג, ואת רומא על נופיה המרשימים. במבט ראשון, ההומוגניות של תפנימי האחוזות מְשווה להם מראית של שכפולים זהים, ורק מבט נוסף חושף כי הם נבדלים זה מזה. הציורים מציבים אפוא את מחשבת האוסף כבבואה של כוח כלכלי ועוצמה פוליטית, כעדשה ממקדת המכנסת למקום אחד מראות רבים, שהיא גם זו שהתפתחה לימים והיתה למודל שמוסדות אמנות ברחבי העולם מוסיפים לפעול לאורו גם כיום.

האוסף של מוזאון פתח-תקוה לאמנות דומה באופיו לאוספים של מוזאונים פריפריאליים אחרים בישראל: אלו אוספים המחזיקים אלה לצד אלה עבודות משל אמנים נודעים וחובבים, ועיקרם ערב-רב של פסלים, ציורי נוף וציורים מופשטים, דיוקנאות ותיעוד של הווי חיים מקומי. לוי עושה בעבודתה החדשה מחווה לציורים של פאניני ובה-בעת גם לאוסף של מוזאון פתח-תקוה לאמנות, מחווה המכליאה מוקדם ומאוחר ובמובנים מסוימים מגשימה את "חלומו" של אוסף המוזאון המקומי, הנתלה (ולוּ רק ללילה אחד) באילנות גבוהים.

בברכת המוזאון ורשות העתיקות הורשתה לוי להוציא ממרתפי האוסף כמאה עבודות, שנתלו על קירות האתר הארכיאולוגי מאוזוליאום מזור – אחוזת קבר רומית הסמוכה לפתח-תקוה. הציורים המודרניסטיים נתלו על קירות המבנה הרומי היחיד בישראל שהשתמר בשלמותו, בהשראת ציוריו של פאניני ובניסיון לחקות את אופן התלייה – אלא שהייצוגים והמראות הנשקפים מן העבודות שונים בתכלית. הציורים שנתלו במזור מציגים את אותו ערב-רב של נושאים הטיפוסי, כאמור, לאוספי מוזאונים פריפריאליים בארץ: דמויות של אנשים לומדים, נשים ערביות, חייל במדים ושומר חרדי, לצד משכן הכנסת, הכותל המערבי ונופי פתח-תקוה. מצטברת כאן תמונה סובייקטיבית ומרובדת של החיים בישראל כפי שנחוו ויוצגו בימי היישוב ובשנות המדינה הראשונות, מהלך המאפשר להתבונן בתקופה מכוננת זו דווקא מפרספקטיבות אישיות-פרטיות. הסך-כל שופך אור על סוגיות שהעסיקו את היישוב העברי בראשית הדרך ומציג הוויה מקומית מורכבת, תצרף העשוי מהשפעות כור ההיתוך התרבותי, יחסי יהודים וערבים, התמודדות עם מלחמה ומוות, אהבת הארץ והרצון התמים לייסד כאן אוטופיה חברתית.

אפשר לומר שאוסף המוזאון רחוק מן האידיאל האירופי של אוצר יצירות מופת כרחוק פתח-תקוה מרומא, אך במובנים רבים בכך טמון כוחו. לוי משחקת עם הפער הזה, עם הפנטזיה הזאת, ומחדדת את ההנחה שתוקפו, חיוניותו וחשיבותו של האוסף אינם גלומים בהכרח בערכו האסתטי או הפנים-אמנותי, אלא בהיותו אמצעי ללימוד וחשיפה של הפנטזיות שאפיינו את הרגע המכריע בתולדות המדינה. מבטה של לוי נע בין האמפתי לאירוני, בין המעריך למתנשא; מצלמתה אינה מתעמקת בכל אחד ואחד מן הציורים אלא – בדרכו של פאניני – קולטת את המכלול ומשאירה לעין הצופה לבחור במה להתמקד. פריטי האוסף המוצגים בה, כשהם תלויים על קירותיו של מאוזוליאום מזור באור הלילה הקלוש, מזדכים במיסטיות מהפנטת שאינה מאפשרת להתיק מהם את המבט. וכאשר עולה עליהם אור היום הישראלי המסנוור, רגע לפני שהמצלמה לא יכולה עוד לשאתו ונושאי הציורים הולכים ומתבהרים, אנחנו מקיצים מן האשליה הקסומה לתוך המציאות הישראלית הכאוטית, האלימה והמורכבת.