שאול קנז: מכתבים לטנקים

הצופה בתערוכת ציוריו של שאול קנז, "מכתבים לטנקים", חש מותקף על ידי מסה של פריטים בקומפוזיציות שטוחות, דחוסים בצפיפות, המייצרים גודש שבתוכו נחנק האדם בבדידות, אובד ללא דרך. גם שמחת החיים הגרפית והזוגיות המתוארת אינן מפצות על תחושת הניכור. בדיאלוג שבין שני המדיומים, החוברים בעבודותיו של קנז: הציור והכתיבה, מואנש הטנק ומספק לאמן נמען לשטוח בפניו את הרהוריו על מלחמה, על שלום ועל חיפוש אחר "ביחד" בעולם דיגיטלי ואף לדובבו : "לכתוב להם… שידברו. ואז לא יהיו כל כך כבדים… ואז הם לא יהיו יותר טנקים", כותב קנז באחד ממכתביו אליהם. המכתבים, המוצגים בתערוכה, ניזונים מחוויותיו האישיות של האמן כשריונר במלחמות ישראל.
בציור מימין לשמאל ( 2014 ), שגרם לעיניי לשוטט בו מימין לשמאל, מתגלגלים בני אדם, ישרים והפוכים, חלקי אדם, טנקים, מכוניות. בין המתגלגלים גם משפחה: זוג וילד. האם אוחזת בידה האחת בילד קטן הניצב על שמש, וידה האחרת אוחזת ביד האב, שבכותפתו כומתה, ואולי זהו רובה התלוי על כתפו. ידו האחרת של האב מובילה כלי ממונע, הנראה כטנק שבצריחו פרחים, כאילו היה עגלת תינוק, ואפשר גם שהאב הוא המובל על ידי הטנק, ועמו משפחתו וכל שורת המתגלגלים האחרים בעקבותיו. עוד נראה בציור בית, אף הוא על גלגלים — תמונה המהפכת את מושג הבית: עולם ללא בית קבע, עולם ארעי, בלתי יציב, כזה שמכונה מניעה אותו.
בעבודה זו, כמו ברבות מעבודותיו, מהרהר קנז על המצב האנושי בעולם דיגיטלי ממוכן, שבו מעוצב האדם על ידי המכונה, עולם שבו הוא טובע בשלל האפשרויות העומדות בפניו לבחירה (טלוויזיה, מטוס, מכונית). הן מפתות, מושכות ומהפנטות אותו בתנועתיות שלהן, אך בד בבד הן גם מאיימות עליו, עד כי הוא מבקש להתגונן מפניהן.
כיצד שומרים על שיווי משקל בעולם כזה, שבו הכול מצוי בתנועה מתמדת, שואל קנז באמצעות דימוי הלוליין המוצב על טנק, על בית נוסע, על גלגלים.
רק הפרחים באגרטל/צריח הטנק והיצור האגדי המעופף, הצבוע בוורוד ובירוק, שנראה כאילו נלקח היישר מציורי ילדים, מרמזים על שאיפה לעולם אחר. הילד הקטן, הניצב על גלגל השמש, הנע אף הוא במסלולו, עלול להיעלם עם תזוזתו ולגרור עמו את משפחתו כולה, את ביתו ואת יתר המתגלגלים במסע אינסופי בחלל. בעת ובעונה אחת, חומרי העולם הממונע, השאובים מן העולם הילדי – אחיזתו האיתנה של הילד ביד האם, הבלון שהוא מחזיק בידו, הבית והפרחים האנושיים המחייכים הצומחים לצִדו, לולייני הקרקס, פיסות השמים הכחולים מעליו, השמש הגדולה הבולטת בצבעוניותה בעבודה הקודרת, נטולת הצבע — כל אלה מעוררים תחושת געגוע לעולם של פעם: לתום, לדמיון, לטבע, לאופטימיות ולשמחת החיים, לבית אמיתי.
אי אפשר שלא להיזכר בשירו של יהודה עמיחי, "ילד הוא משהו אחר":".. ילד הוא משהו אחר: ביום גשם / אביב להציץ דרך גדר גן עדן, / לנשק מתוך שינה / ולשמוע
צעדים במחטי האורנים הרטובים. / ילד מציל ממוות. / ילד, גן, גשם וגורל“.