קפיצת הדרך

פרויקט קפיצת הדרך של אלה ליטביץ מורכב משני חלקים ־ האחד ברחבת הכניסה למוזאון, והשני בחלל הפנימי. יחד הם מבקשים לזקק את מושג הבית ולבחון את קשרי התלות בינו לבין מקומו וסביבתו.
ב– 1982 , ערב החְזרת חצי–האי סיני לידי המצרִים ופינוי חבל ימית, פורקו בתי העיר ימית וקירותיהם אוחסנו, בכוונה להשתמש בהם בעתיד לבניית יישובים חדשים. חבל ימית הוקם ברובו בבנייה טרומית, שנדרשה ליישוב האזור במהירות תוך התייחסות לתנאי האקלים ולדיונות החול שבסביבתו. אחד מחלקים טרומיים אלה ־ קיר בטון באורך שישה וחצי מטרים, שנשלף מהקשרו הביתי המקורי ־ מוצב כעת כעת כמונומנט בכניסה למוזאון. הקיר שכב בארבעת העשורים האחרונים ב"בית קברות לקירות" שבחבל שלום, והוא נושא עדיין סימני זיהוי למה שהיה פעם בית: עקבות של קירות פנימיים, חלונות ואריחי מקלחת. חלקו השני של הפרויקט הוא דיונת חול, שנותקה אף היא מסביבתה הטבעית והוכנסה לחלל המוזאון פנימה. הדיונה "מונשמת" באמצעות מאווררים תעשייתיים, ובדומה לדיונה טבעית היא משתנה ומתעצבת מחדש בחלל לאורך התערוכה.
מחקרה של ליטביץ על ההיסטוריה הקצרה של ימית, מן ההקמה ועד לפירוק, הוביל אותה לעסוק גם בתנאי הסביבה ובעיקר בתופעה הגיאו–מורפולוגית של החולות הנודדים, הנוצרים ומתפרקים במהירות בדומה לעיר עצמה. סוגיה זו נקשרת בעבודתה, בין השאר, לספרו של פרנק הרברט חולית ("דיונה" בעברית, וגם שמו של אחד מיישובי החבל המפונים), שעוסק בנסיונות של קבוצות פוליטיות ודתיות ליישב סביבה מדברית עוינת ולמשול בה. שם הפרויקט ־ קפיצת הדרך ־ לקוח מהספרות היהודית ומשמעו קיצור דרך או צליחת הדרך (קפיצה מלשון קימוץ או כיווץ). הרברט מייחס תכונה זו לגיבורו הראשי.
המיצב פרושׂ על הציר שבין הבדיוני והתיעודי, האישי והקולקטיבי, המלאכותי והטבעי, ונוגע בשאלות של זמניוּת, שרידים ועקבות. במרכזו תהייה בדבר האפשרות ליישב מרחב גיאו–פוליטי משתנה תדיר; ניסיון ־ שכמו נועד לכישלון ־ ליישב את הזז ולהזיז את המיושב.
תודה לפרופ' יצחק קטרה וניצן סווט מהמעבדה לסימולציה איאולית, אוניברסיטת בן–גוריון בנגב; וכן לנחום שמשוני, שלמה שקדי, זהבה שקד (הגדת חבל ימית), חזי לביא וזהר חייט.