פינת חי
אוצרת: סיגל ברקאי
01/07/2007 -
30/11/2007
התערוכה "פינת חי" עוסקת במפגש הרגשי, הראשוני ומלא המשמעות בין ילדים לבעלי חיים. חדוות המפגש בין הילד לחיה, המתבטאת לעתים בהשמעת קולות רמים ובתנועות נמרצות, מעידה על העוצמה הבלתי מתוּוכת של הקשר. השפה הלא מילולית, הגופנית והאינטואיטיבית משותפת לילדים רכים ולחיות, ומתוך כך נוצר חיבור גם לשפת האמנות המנתבת את דרכה במחוזות הדמיון, החומר והמגע. באוסף המוזאון מצויים ביטויים חזותיים רבים של ילדים ושל חיות, כמוטיבים המשקפים את תפישת עולמם של אמני ראשית הציונות. ה"אנימליסטים", כפי שכונו להמן, רזניק ויוסף קונסטנט, מיקדו את עיקר העניין החומרי והצורני שלהם בהשראה מעולם החי. הצורות הגושניות, המתומצתות והאורגניות של החיות שימשו אותם לביטוי ערכים צורניים טהורים ומופשטים למחצה, שמקורם בבית מדרשו של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוזי. חלקם הצהירו במפורש על חיפוש אחר הפשטות, התום והרגש המגולמים בילדים ובבעלי חיים. חרף האפשרות להתייחס למציגים כאל אמנים מודרניים ובינלאומיים, הרי אין להתכחש לכך שיהדותם וציוניותם השפיעו על יצירתם בדרכים מגוונות, ולפיכך ראוי להתבונן בעבודות גם מן הפן הסוציולוגי וההיסטורי. הביוגרפיות של האמנים מעידות כי רובם היו, קודם כול, חלוצים ולוחמים, שעבדו באופן פיזי בסלילת כבישים ובייבוש ביצות או התנדבו לפלמ"ח ולחמו בקרבות כמה מן היוצרים התיישבו לבסוף בקיבוץ. כחברי קיבוץ היו האמנים שותפים לעיצוב הערכים החינוכיים והאידיאולוגיים שהוקנו לילדי הקיבוץ. מערכת החינוך הקיבוצית הדגישה את הקִרבה בין הילד לטבע ואת העבודה החקלאית על ידי יצירת "פינת חי" בכל קיבוץ. בפינות החי רוכזו חיות בית וחיות משק שונות, כגון תרנגולות, כלבים וחתולים, טווסים, כבשים וחמורים, ועל ילדי הקיבוץ הוטלה האחריות לדאוג להם, להעניק להם תשומת לב ואהבה ולנקות את סביבת המחייה שלהם. החינוך הקיבוצי, שדגל בעידוד הילד לעצמאות ולקשר עם הסביבה, יצר כלי ייחודי זה מתוך מחשבה שפינת החי תתרום לטיפוח ילד עצמאי ובוגר, בעל חוש אחריות מפותח. ערכי הקשר בין הילד לבעל החיים עברו שינויים רבים, וכיום אינם משמשים עוד ככלי עזר אידיאולוגי, אך הם עדיין חשובים לגידול ילדים. פינות החי הקיבוציות עברו הסבה והפכו לאטרקציות מסחריות לילדים ולהוריהם, וכיום הן מכונות "פינות ליטוף". הילד, המובא אליהן על ידי הוריו, נמצא בעמדה של מתבונן, או של מבקר לרגע, שלעתים אף מזיק לחיה בליטופיו, "חונק אותה מרוב אהבה". עם זאת, חיות היו ונותרו כלי עזר בתיווך עובדות החיים לילדים, והן משמשות לילד כ"בלם זעזועים" רגשי. בבתים רבים מגדלים חיות מחמד כחלק מתהליך חינוכי, הדוגל בקרבה לבעלי חיים למען טיפוח ילדים אחראיים, מאוזנים רגשית ועצמאיים יותר.
בעיצוב חלל התערוכה נעשה ניסיון לשחזר את רגע המפגש בין הילד לחיה באמצעות כינוס בעלי החיים המפוסלים במעין "חצר משק" סימבולית, הניצבת במרכז החלל, וכנגדה נשקפים מהקירות דיוקנאות של ילדים המשקפים הלכי רוח שונים. הילדים ובעלי החיים ניצבים אלה לצד אלה, והצופה מוזמן לערוך השוואות והקשרים: רגשיים, אמנותיים ופילוסופיים.
פינה מיוחדת בתערוכה תוקדש לאיורים המקוריים לספר "בוא אלי פרפר נחמד", ספר ילדים מכונן המשקף באופן היסטורי את יחסי הילדים ובעלי החיים בקיבוץ. האיורים האוריגינליים של המאיירת אילזה קנטור, שהייתה חברת קיבוץ חפציבה רוב ימיה, לחרוזיה של פניה ברגשטיין, חברת קיבוץ גבת, יוצגו בתערוכה זו בפעם הראשונה מאז היווצרם.
משתתפים: זהבה אודס-שטרן, אריה אמון, איזידור אשהיים, מאיר בן מנחם, יעקב הורביץ, שולמית הרטל, יצחק ימין, עמוס ישכיל, רודי להמן, דינה לוין, אורי נחושתן, יוסף קונסטנט, מרים קיפר, אריה רזניק, רסקי, צבי שור, ישעיהו שיינפלד.
אילזה קנטור,1911- 2000, מאיירת ספר הילדים "בוא אלי פרפר נחמד", למילותיה של פניה ברגשטיין נולדה בפראג, הוריה היו בעלי מפעל אמידים, ונדדו לצורך עסקיהם בין פראג ובין וינה. היא הייתה בעלת נטיות אמנותיות מילדותה והוריה שלחו אותה ללמוד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בפאריס. קנטור עלתה לארץ בשנת 1939, כרווקה בת שלושים, ברגע האחרון לפני סגירת השערים על ידי הנאצים, לפני פרוץ המלחמה. היא הייתה בעלת "ידי זהב" ושלטה במגוון מלאכות. כשעלתה לארץ הגיעה לקיבוץ נען, שם גרה באוהל והחליפה את הגברים שיצאו להלחם במסגרת "הבריגדה היהודית" בעבודת המסגרייה – בנפחות ובריתוך, תפקידה היה לתקן פרימוסים וכלי עבודה חקלאיים. בשעות הפנאי ציירה ואיירה עבור ילדי הקיבוץ והחגיגות הקהילתיות.
בתקופת שהותה בנען, בשנת 1944, פנו אליה מהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' וביקשו כי תאייר את שיריה הקצרים של פניה ברגשטיין שעסקו בהווי חיי היום יום בקיבוץ מנקודת המבט של ילדים, מטפלות והורים. "לא כל כך הסכמתי, פשוט לא ראיתי את עצמי ציירת […] אך כשקראתי אותם חרוזים מקסימים החלטתי לנסות, למרות ההיסוסים" סיפרה אילזה. לאחר שהתאהבה בחרוזיה של פניה הייתה יושבת בלילות לאחר יום העבודה ומציירת את הציורים, אלה המוצגים בתערוכה זו. הספר יצא לאור בשנת 1945 ומאז הפך לספר הילדים הישראלי הנקרא והנמכר ביותר בכל הזמנים. חמישים וחמש מהדורות של הספר יצאו מאז, האחרונה בהן ב-2006 ודורות של ילדים שהפכו להורים ואף לסבים כבר הקריאו אותו לילדיהם. סודו של הספר טמון בשילוב המוצלח כל-כך בין הטקסט לבין התמונה, ברגישות בה הרחיבה ופירשה קנטור את חרוזיה של ברגשטיין ובהתייחסות הישירה לחיי היום יום בקיבוץ בזמן איור הספר.
על פי עדותה של בתה של אילזה, תרזה פרסאי, אילזה לא הייתה מגויסת בשום צורה למנגנון תעמולתי או פוליטי המאדיר את החיים בקיבוץ. "הכול היה מאד תמים. היא ניסתה לתאר את חיי היום יום כפי שראתה אותם סביבה. על כל ציור היא ביקשה חוות דעת מילדי הקיבוץ, ואלה 'תיקנו' את ציוריה אם לא התאימו למציאות, על פי שיפוטם. היא הקפידה ליישם את הערות הילדים באיוריה. הכול היה נורא סתמי בהתחלה, ואז התפתח למשהו חשוב" מספרת תרזה, "אמי מאד לא אהבה את החינוך המשותף, ורצתה את הילדים בבית. היא לא הייתה מגויסת לייצוג הקיבוץ. לא היה שום דבר פוליטי או פסיכולוגי בציורים." מובן שאין להתעלם מכך שהאיורים, שצוירו עוד לפני הקמת המדינה בקיבוץ, משקפים את רוח זמנם, על כל המשמעויות החברתיות והפוליטיות המוטמעות בה.
אילזה יצרה איורים לעוד מספר ספרי ילדים בחייה, אך את רוב מרצה וזמנה הקדישה לחינוך ולהוראה, שהיו אהבת חייה. היא העמידה דורות של תלמידים, שלמדו אצלה בקיבוץ ובמכללת אורנים והייתה גאה על כך מאד. את הספר האחרון שאיירה יצרה לזכרה של ידידתה, משוררת "בוא אלי פרפר נחמד" פניה ברגשטיין, בשנת 1971. היא המשיכה לחיות בקיבוץ חפציבה עד יומה האחרון ונפטרה בשיבה טובה בגיל תשעים.
