ענבל הופמן: בית אמש

ענבל הופמן יוצרת סביבות חיים תוך מיזוג בין אמצעים מלאכותיים ואורגניים. לשם כך היא עושה שימוש ברדי-מיידס ובמוצרי צריכה מצויים, מוּכּרים וזולים, ולצדם צמחייה, אדמה, מערכות גידול וגינון. יצירתה הרב-תחומית מפרקת ומרכיבה מחדש רגעים פרוזאיים פרטיים ומהלכים קולקטיביים, וזאת באופנים דאדאיסטיים המשלבים משחקיות והומור, מעלים שאלות לגבי מוסכמות חברתיות ותרבותיות ומערערים על סדרים קיימים.

תערוכתה הנוכחית של הופמן נוצרה במיוחד לגלריית האוסף, השוכנת מול היכל ההנצחה בבית יד לבנים, שהוא כיום חלק ממוזיאון פתח-תקוה לאמנות. זהו בית יד לבנים הראשון שנוסד בארץ, ב-1953, ושימש מודל לחללי זיכרון שנבנו אחריו ברחבי הארץ. כבר עם היווסדו יועד בית יד לבנים לשמש לא רק להנצחה אלא לתפקד בה-בעת כמרכז תרבות חברתי-קהילתי, חי ופעיל. בהקמתו לקחו חלק אדריכלים ואמנים, וכן משפחות הנופלים שרכשו ותרמו יצירות. הקהילה, מצדה, פקדה את הבית לטקסים בימי חול וזיכרון, ולביקור בתערוכות ובחוגי יצירה.

הופמן תוהה על משמעות ההנצחה במציאות העכשווית, מנקודת מבט של מי שחיי היומיום בבית ילדותה נצבעו בזכר האובדן והשכול (דודה, אחי-אמה, נפל בשירותו הצבאי). את מוסד ההנצחה הטיפולוגי "בית יד לבנים", לב הקהילה, היא ממירה בדימוי מבדר למראית עין, שצורתו טירה מתנפחת – יציר כלאיים של בתי יד לבנים בבאר-שבע, בנתניה ובפתח-תקוה. המבנה-פסל המתנפח הזה מוצב במרכז הגלריה, ועל רצפתו הדפס של פסיפס מאת מרדכי גומפל, המתנוסס בסמוך על אחד מקירות הבית ועוסק באידיאלים של הגנה ובניין הארץ. לצד המבנה-פסל מוצג אקוורל מאוסף המוזיאון – נעליים של נחום גוטמן – שנוצר כנראה ב-1956 בעקבות מבצע קדש. לאורך קירות הגלריה מונחים זוגות נעליים, שכמו נחלצו על-ידי ילדים ומבוגרים לפני העלייה למִתקן.

המבנה-פסל עקר, שכן אין אפשרות להשתמש בו ואחריתו התרוקנות מאוויר וכליה. הצפייה בהדפס הפסיפס במלואו אינה אפשרית, וגם נעלי היומיום הריקות נושאות פוטנציאל של משחק לא-ממומש בעודן נדברות עם אינספור מופעי נעליים ופרשנויות באמנות בכלל ובאמנות ישראל בפרט: הנעליים כסממן של הומניזם, "היות בעולם", ואידיאלים של עבודה והגשמה – ומנגד כביטוי של צריכה קפיטליסטית, גודש וראווה; הנעליים כמייצגות שייכות למקום – ומנגד כדימוי של נדודים; הנעליים כנשאיות של חום אנושי – ומנגד כגילום של אכזריות האדם ושל ההרג ההמוני בהיסטוריה המודרנית.

באמצעות שיבוש הדימוי, הופמן מעלה שאלות על אופיו ותפקידו הקהילתי של בית ההנצחה; על השתנותם של אתוסים והחלופות המוצעות במקומם; על הזיכרון הפרטי והקולקטיבי במפגשיו עם מופעי הזיכרון השונים; ועל תפקידה של האמנות בהבניית הזיכרון, בשימורו ובבחינתו המחודשת.

ענבל הופמן נולדה בחיפה, 1973; בוגרת תואר ראשון ושני מבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; מתגוררת ויוצרת בתל אביב.

תצלומי הצבה: אלעד שריג