עיין ערך:שחקן

הסרט באורך מלא של אמילי וורדיל מספר את סיפורה של אימלדה, יורשת בשנות הארבעים לחייה, שהונה מקורו בעסקי הנשק של אביה. בסרט, היא מנצלת את ירושתה לבניית בית לרוחות הרפאים של קרבנות כלי הנשק שאביה ייצר. תוך כדי בניית הבית והטיפול הפסיכואנליטי שעוברת הגיבורה, מתחילים לפלוש לאתר הבנייה אנשים, שאימלדה מאמינה כי הם רוחות הרפאים אשר לבואן ציפתה.

ה”שחקנים“ בעבודה נעים בטווח שמחֲפצים, חללים, אנשים חיים ומתים ועד מאוויים והתת-מודע: הבית רחב-המימדים, הארכיטקט השאפתן, הפסיכולוג, רוחות הרפאים, הפולשים, ומנעד התסריטים האפשריים שחווה הגיבורה כאפשרויות מציאותיות.

הסרט מבוסס על חייה של שרה וינצ’סטר ובית המסתורין שבנתה בסאן חוזה, קליפורניה. בית עצום זה ידוע עד היום במוזרויותיו האדריכליות, בהן דלתות שנפתחות אל קיר, מדרגות שמובילות לשומקום ועוד.

העבודה פותחה בסדרת סדנאות בשיתוף עם מרכז המשאבים למהגרים במסגרת פרויקט רחוב אדגוור (Edgware Road Project) של גלריה סרפנטיין, לונדון. בסדנאות, בחנה וורדיל נושאים כמו דיור ציבורי, עבודה ודו-קיום בין מהגרים לתושבים ותיקים בכלים של מלודרמה ואימפרוביזציה ואת האפשרות של עשייה תיאטרלית להניע תהליכים פוליטיים. עבודתה של וורדיל, המוצגת פה לראשונה בארץ, חוקרת את האופן שבו משמעויות חברתיות מושלכות על אובייקטים שונים.

באדיבות LUX , לונדון; האמנית; גלריות אלטמן סיגל,
סן פרנסיסקו; קרליאר גבאואר, ברלין; ג‘ונתן וינר, לונדון;
סטנדרט, אוסלו
שעות הקרנה:
ימים ב', ד', ו', שבת: 10:00 , 11:20 , 12:40

ימים ג', ה': 16:00 , 17:20 ,18:40

במיצב זה, צירף בועז ארד שתי עבודות וידיאו קודמות שלו למבחר מסכות פרימיטיביסטיות מאיזורים מוכי קולוניאליזם. בעבודות הווידיאו, המוצבות זו מול זו, נראה האמן כשתרנגול בוגר עומד על ראשו והוא מאכיל גוזל בן יומו. את המחזוריות הביולוגית הזו, מלוות מסכות שיובאו או נלקחו משבטים שונים. עבור בני השבטים, כל מסכה מייצגת תכונה מסוימת כגון איזון וסדר, פוריות, בגרות נפשית וכו‘, שריטואל מסוים עשוי להנחילה לאדם.
בקרב אנתרופולוגים קיימת תמימות דעים כי ללא סמלים, טוטמים וסוכנות ויזואלית לנהות אחריה, קיומה של כל קבוצה בעולם היה רעוע עד לא קיים. רגשות חברתיים נובעים מסוכנות מאחדת, משחקן מייצג. בין שרגשות אלה מוֹרדים בסוכנות זו ובין שהם תומכים בה, הם מאשררים אותה ובכך מאפשרים את המשך קיומה של הקבוצה. למעשה, קיומה של סוכנות סימבולית כזו היא אינטגרלית לכל קבוצה, וזו, מצידה, אינה ניתנת לייצוג ללא שם מאחד וסימן הממחיש אותה (דגל, ספר, טוטם).
הסוכנות המאחדת פועלת את פעולתה בהתבסס על כושר החיקוי ועל פיתוח אמצעי דוֹמוּת ושוֹנוּת. כקבוצה, תפיסת הזהות והעצמיות שלנו נגזרת מיכולתנו להידמות זה לזה ולהתבדל מן הסובבים אותנו.
בעבודה זו, ארד מציג עצמו כטוטם, ויוצר יחסי זהות והמשכיות בין התרנגול והגוזל, בין הריטואלים הפרימטיביסטיים, ובין תהליכים השייכים לעולם החי ולריטואלים מהשדה החברתי.

סרטו של גודאר שצולם בחלקו בגדה המערבית הוא חיבור קולנועי על הקשר בין פוליטיקה והדימוי המוקרן. מה שהחל כסרט תיעודי על קבוצות התנגדות פלסטיניות הפך בסופו של דבר לחיבור התוהה על האפשרות לייצר תיעוד מהימן של המציאות דרך מִסגוּר של במאי.
הסרט נע בין “כאן“, ביתה של משפחה מהמעמד הבינוני הצרפתי שצופה בטלוויזיה, למה שקורה “במקום אחר“ – בקבוצות ההתנגדות בפלסטין.
בסרט זה גודאר עורך קטעים דוקומנטריים וקטעים מבוימים, תך ערעור מעמד ה“אמת“ הנבנה מתוך המשחק מול המצלמה ועריכת הדימוי המוקרן.
על-ידי שימוש בטכניקות קולנועיות רפלקסיביות, הסרט חוקר את הקשר בין מחשבה פוליטית “עצמאית“ לבין מבנה הבדיה התקשורתית ה“אמיתית“. הוא חושד בדימוי המוקרן, ובמיוחד בדימוי הקורא לעצמו “דוקומנטרי“ ובוחן את מידת אמיתותו ושקריותו ואת היותו מובנה ומבנה תפיסת מציאות הנתונה לשיקול דעתו של הבמאי.
בקטע המוצג נראית ילדה קטנה במחנה פליטים מקריאה בפני המצלמה שיר של מחמוּד דרוויש במחוות פוליטיות מוחצנות ומזוהות המוכרות לנו מהתיאטרון כמו גם מהפוליטיקה של ימינו אנו.

באדיבות חברת הסרטים גומון

עבודת וידיאו זו מציגה עריכה בשידור חי של אירוע פרפורמנס שהעלתה ליז מג’יק לייזר בניו יורק ב-2011. האמנית השתמשה בקטעים שנלקחו, בין היתר, מראיונות שנתנו פוליטיקאים אמריקאים לערוצי טלוויזיה ומנאומים פומביים שנשאו. את הטקסטים הללו מציגים בעבודה שחקנים המתיקים אותם לסיטואציות אחרות, למשל לסצנות רומנטיות, בזמן שהם מבצעים אותם בין מושבי צופי התיאטרון. הקטעים צולמו במספר מצלמות והוקרנו בשידור ישיר על במת התיאטרון, תוך כדי שהאמנית עורכת אותם.
העבודה שואבת את השראתה מפרקטיקות של תיאטרון ה"אגיטפרופ“ מתקופת הקונסטרוקטיביזם הרוסי, תיאטרון שבו סוכני תעמולה ערכו והמחיזו את ידיעות היום כעיתון חי במטרה לגייס את הציבור לפעולה חברתית.
העבודה בוחנת את הפוליטיקה העכשווית ואת אופני המחזתה, המזכירים באבסורדיות שלהם את ז’אנר הריאליטי הטלוויזיוני. היא מדגישה את השימוש האינסטרומנטלי שעושים נבחרי ציבור בהעברת רגשות מעושה ורגשנית על-מנת לכבוש את לב ההמונים. בתוך כך, היא בוחנת גם את שאלת הפרפורמנס של אקטיביסטים פוליטיים ברחבי העולם, את יכולתם להעביר דרך המדיה רגשות אותנטיים ואת האופנים שבהם מנכסת ההגמוניה הפוליטית שוב ושוב את המופעים הללו.

הופק בהזמנת פרפורמה

הקן הוא פרק בסדרת הדרמה ההזויה Ourhouse שיצר האמן. בפרק קצר זה, נראים שחקניו הקבועים של מלורס בארבע סצנות עוקבות כשהם מגלמים כמה דמויות הזויות וחסרות זהות קבועה. בסצנה הראשונה, מתנהל דיון אבסורדי ישיר על סרטו של קלינט איסטווד מחפש צרות (1978) ועל הקוף ה“מדבר“ המשתתף בו. הסצנה הבאה מוקדשת למשחק “תופסת” חייתי, הסצנה השלישית מציגה דיון אבסורדי נוסף ובסצנה האחרונה אדם נעשה לעציץ.
בסצנות אלו, מלורס מעמת תפיסות של פרימיטיביזם מול נאורות, וחיקוי ומשחק מול הֵיעשות. הוא עושה זאת דרך שימוש פיסולי בשפה, במבעים ביצועיים, ובחזרות, ותוך כדי הפיכת מרחבי הפעולה השונים של הדמויות לסוכנים משמעותיים בהבניית האירועים המצולמים.
במבט מעמיק על אופני המשחק בעבודה, מתגלה התנועה בין ההיעשות והשאיפה להעשוֹת למשהו אחר לבין משחק אינפנטילי ומעושה. עבודתו המתוחכמת של מלורס דנה בפרקטיקות של חיקוי עתיקות-יומין ומעיינת בתפיסות של נאורות המייחסות עליונות לצורת חיים זו או אחרת. דמויותיו נעשות לאחר, בין שמדובר בחיה או באובייקט, ואגב כך מבקרות תפיסות זהות מערביות הגמוניות.

הופק בהזמנת קרן סנדרטו רה רבאודנגו.
באדיבות האמן וגלריה מאט’ס, לונדון; מוניטור, רומא;
גלריה דיאנה סטיגטר, אמסטרדם

בעבודה מִדבק, תיעדו האמניות מופע, שבוצע עבור המצלמה על-ידי משתתפים שאינם שחקנים בחלל שחור מואר באורות ניאון – חלל ספק עכשווי, ספק לקוח מסצנת הניוּ ווייב של שנות ה-70 של המאה שעברה.
ואג’ינל דייוויס מבצע במופע תנועות מריקוד מצעד-העוגה. עבדים שחורים במטעי הדרום בארצות-הברית הם שפיתחו את הריקוד הזה במאה ה-19 כחיקוי נלעג של התנהלות בעליהם הלבנים. הריקוד הזה “הועתק“ בשנית על-ידי הבורגנות האמריקאית בסוף המאה ה19-, שראתה בו ריקוד אותנטי של אמריקאים ממוצא אפריקאי.
לצד ואג‘ינל מופיעה במיצג ארנצ‘ה מרטינז בריקוד אפילפטי. ריקוד זה שאל את שמו ממחלת האפילפסיה שאובחנה במחקרים רפואיים אשר בחנו את תנועותיה של האישה ההיסטרית בסוף המאה ה-19. לא ברור אם הנשים שאותן תצפתו הרופאים אכן נעו כך או שהריקודים אשר הופיעו באותה עת בסצנת בתי הקפה הפריזאים רק דמיינו כך אובדן שליטה מסוכן של הגוף הנשי כמצופה מאישה היסטרית. מכל מקום, בזמנו סברו כי יש להיזהר מריקודים כאלה, מאחר שהאמינו כי הצופה בהם ומחקה את תנועותיהם ומחוותיהם עלול להידבק במחלת אובדן השליטה הנשית.
החלל בעבודת הווידיאו נראה כלקוח מזמן אחר, ואילו הקהל נראה היפסטרי ובן תקופתנו-אנו, כך שלא ברור למתבונן בעבודה מי משחק ומי צופה, מי נדבק ומי מדביק.
חוסר היכולת להבחין בין הסוכנים השונים ופרקטיקת החיקוי בהקשר של הידבקות מבקשים לייצר רגע של חריגה מסדר הזהויות הנורמטיבי הקיים.

באדיבות מרסל אליקס, פריז
ואלן דה ברוינה פרוז‘קטס, אמסטרדם

עבודתו המפתיעה של רועי ניצן מעלה תהיות לגבי מי הוא הצופה ומי הוא הנצפה, מי הוא השחקן ומי הוא הסוכן.
בהיכנסו לחלל, מגלה המבקר חדר הקרנה, שבו יושבים אנשים וצופים בסרט. הסרט המונוטוני המלווה במוסיקת מעליות מתגלה במהרה כתחבולה. תא-המעלית עולה ועולה ומציץ אל תוך דירות מגורים או חדרי מלון, כשלפתע מסתובבים הצופים, גברים כולם, ושולחים מבט חקרני עמוק אל המבקר המציץ עליהם. הדמויות הגבריות הצופות והמבקרים מקבלים מעמד של סוכנים כפולים בעבודה המשתמשת בגימיק כדי לייצר תחושות הפתעה, פחד וחוסר ודאות.

עיצוב פסקול: רונן נגל
מוסיקה: עוזי רמירז
בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומשרד התרבות
והספורט – המועצה הישראלית לקולנוע

ערך האמת של אמירות המשתתפים בעבודת הווידאו של רות פתיר אינו ברור. העבודה מצולמת בז‘אנר הדוקומנטרי, אך נעה על גבול המוֹקוּמנטרי. היא מציגה את סיפורו ההזוי של אדם, מוסכניק המטפל באנשים, במכוניות, בשדים ובעצמים נוספים ומתקשר עימם. מושאי טיפולו השונים מוצגים בפני המצלמה כלא נבדלים מהותית זה מזה, וסיפוריהם והטיפול שלו הם זוכים מתרחשים ומגוללים באופן שיוויוני. כל אחד מהם מספר למצלמה, בשפתו-שלו, על טיפול שעבר ועל הריטואל הפגאני המשונה שהיה עליו לבצע על-מנת להסיר מעליו עול מסוים. גוני השפה מתפקדים כסוכנות המהותית היחידה הזורה אור על זהות המשתתפים. שם העבודה, שלמה איקס, מתייחס למעמד הסוכנות מִסֵדֶר ראשון של סוכן סמוי, שאיננו מודעים לפעילותו המחתרתית. מעמד זה מִטשטש בעבודה, שכן לא ברור האם אדם הוא שממלא את תפקיד הסוכן או שמא זה סוכן המתקשר עם מימדים לא נודעים.

בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומשרד התרבות
והספורט – המועצה הישראלית לקולנוע

לוגו JPG

בעבודה זו, המורכבת מארבעה קבצי וידיאו, מקריאה שרון הייז את תמלול הטקסט שהופיע בארבעת סלילי הטייפ שיורשת המיליונים פטרישיה (פטי) הרסט שלחה להוריה, לאחר שנחטפה על–ידי ארגון הטרור צבא השחרור הסימביונזי ב-1974.
בשלוש מן ההקלטות ששלחה, הציגה פטי את פרטי הכופר שדרשו חוטפיה. לאחר שהוריה שילמו כופר זה באופן חלקי בלבד, הודיעה להם פטי בהקלטה האחרונה כי החליטה להצטרף לארגון המהפכני ולשנות את שמה לטניה (ככינויה של לוחמת הגרילה שותפתו של צ’ה גווארה). פטי נלכדה מאוחר יותר בעין מצלמת אבטחה בעת ביצוע שוד מזוין עם חבריה לקבוצה. היא נעצרה ונדונה לשבע שנות מאסר, אך נחונה על-ידי הנשיא קרטר לאחר ריצוי 20 חודשים מעונשה. בספרות המחקר, מוצגת הרסט כמקרה קלאסי של תסמונת שטוקהולם, אך גם כשחקנית נוכלת ואופורטוניסטית.
בעבודה, האמנית מקריאה באופן אנמי ואפאתי את המלל של הרסט, כאילו למדה אותו בעל-פה, אך טועה במקומות מסוימים או מדלגת על מילה אחת או יותר. הקהל, שאינו נראה בסרט אך נשמע בו, מתקן אותה ועוזר לה. הייז מצולמת בשוט סטטי על רקע לבן, באופן המבליט את השימוש בשפה, את המבעים הביצועיים ואת חוסר התיאטרליות של הקראת הטקסט בביצועה, בניגוד להעברה המקורית שלו על-ידי החטופה. באמצעות ה“טעויות“ התדירות ומיקומן, מבליטה האמנית את תוכן הטקסט ואת אופן הניסוח של החטופה. היא מציגה עצמה כסוכנת-שחקנית, אך בעיקר מייצרת את הרסט ככזו, וכן מאשררת את תיפקודו של הקהל כמשתתף.

באדיבות האמנית וגלריה טניה לייטון, ברלין