עבודת צוות

התערוכה נסובה על הדואליוּת המאפיינת את עבודתם של אמנים פעילים, שעובדים במקביל גם כמדריכים במחלקת החינוך של המוזאון. ההפרדה בין תפקידם של המדריכים כמתווכי אמנות מטעם המוזאון לבין עולמם כאמנים עצמאים, נותרת ברורה רוב הזמן – אך למעשה זו עמדה מורכבת, שמקפלת בחובה ריבוי של עמדות ביחס למוסד וליצירות האמנות המוצגות בו. בפרויקט הנוכחי התבקשו מדריכי האמנות לחבוש את שני הכובעים בעת ובעונה אחת. העבודות שאמנים-מדריכים אלה הוזמנו ליצור ולהציג כאן, מתייחסות לתפקידם החינוכי במוזאון ושואבות ממנו השראה.
מהלך אוצרותי זה הוא המשך טבעי להתבוננות העצמית שמעסיקה את מוזאון פתח-תקוה לאמנות בשנים האחרונות, מתוך כוונה להרחיב ולהגדיר מחדש את גבולות הפעולה שלו ולהנגיש את משאביו לציבור, כמעשה תרבותי-פוליטי. בשונה מפרויקטים קודמים, שבהם הוזמנו אמנים לערוך מחקר במוזאון ובמרתפי אוספיו כדי להאיר מחדש את המתרחש בין כתליו ובסביבתו – ההזמנה הנוכחית מאפשרת לקבוצת אמנים צעירים לחלוק את התובנות שלהם על המקום כמי שחווים אותו מבפנים. בין השאר יש כאן גם ניסיון ראשוני להציע פעולה אמנותית כתגובה מטעם המוזאון לתמורות הארגוניות שמוזאונים – כמוסדות ציבור – נדרשים להן בשנים האחרונות, במטרה להגביר את השקיפוּת של התנהלותם ושל הליכי קבלת ההחלטות בהם.
העבודות המוצגות בתערוכה מתייחסות למלאכת תיווך האמנות ולהתבוננות בה, ומציעות מבט רפלקסיבי על תפקיד המדריכים כחוליה מקשרת בין המוזאון לקהילה. בהרהור לאחר מעשה על חוויית ההדרכה, הן חושפות את שגרת היומיום של המדריכים והמוזאון מחוץ לשעות הביקור. החיבור בין הצופה לאמנות מוצב בתוך כך לא כתוצר נלווה אלא כפרקטיקה אמנותית בפני עצמה. מחזור ההתרחשות המוּכּר, שתחילתו בסטודיו של האמן וסופו במפגש עם היצירה במוזאון – מְהפך בתערוכה את סדרו: המפגש עם היצירה, בתיווך המדריכים, הוא נקודת המוצא והכוח המניע; ומשולש היחסים בין המדריכים, הקהל והאמנות מוצג כמושא הראוי כשלעצמו להתבוננות ולקשב ביקורתי. המהלך גם מהווה תזכורת לכך שיחסי הגומלין בין מוסד, קהל ויצירה עשויים וצריכים להיות רב-כיווניים. הקהל מתבונן ולומד מפועלנו – אך למעשה גם אנחנו מתבוננים ולומדים מהמפגש עִמו.