נביעות

"אינני נביא. משימתי היא לפעור חלונות במקום שבו היתה חומה."
– מישל פוקו
אורן פנחסי, פסָל שיוצר מיצבים גדולי ממדים, עסוק בתחימה של אובייקטים בעלי אופי אדריכלי. מסלול התערוכה מוביל את הצופה הלוך ושוב, מבפנים החוצה, בשוטטות מסוקרנת. המיצב החושני מושך את הצופה לשוטט בתוכו וסביבו ולהציץ מבעדו אל הזולת, האחר והזר, המחצית השנייה הטמונה בכל אחד מאתנו, כפי שהבחינה ז'וליה קריסטבה בספרה זרים לעצמנו.
במרחב תחומים חפצי יומיום מוּכּרים כמו מגבות, מראות, כיסאות נוח, קקטוס, ספוג, וזלין, שעריכתם בין עמודי בטון מחוספסים ופאליים מעוררת בצופה תהייה לאן הגיע. החפצים, שכמו הותירו מאחור אנשים נעדרים, אינם מאפשרים להגדיר את זהותם או לקבוע מי היו ומי יהיו. פנחסי מעביר את חומריו תהליך אלכימי, שבמהלכו הרך הופך לקשה, הנוזל למוצק, המלא לריק והנעים למטריד. בחינתם ביחס לקנה–המידה האנושי מרמז על הכפפת האלמנטים האדריכליים לשאלות של זהות, פרטית וקולקטיבית.
פנחסי יוצר סביבה של בית מרחץ, הממקמת את האדם בחלל ציבורי בסיטואציה שעיקרה פרטיות. יחסי הגומלין בין המקום לחפצים, לגוף האדם וליסודות כמו מים וסבון, כימיקלים ומינרלים, מעסיקים אותו ־ אלא שבמרחצאות ציבוריים הפוליטיקה של המרחב לא משליכה רק על יחסי האדם, גופו וחפציו אלא גם על יחסיו עם האחרים; היחסים בין בני אדם בשדה הגיאו–פוליטי והגיאו–כלכלי, בעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים, ניזונים ופועלים.