מריה סאלח מחאמיד, נעה יקותיאלי, ציבי גבע: לשון אחרת

בשנים האחרונות, מריה סאלח מחאמיד, נעה יקותיאלי וציבי גבע מקיימים ביניהם בשנים רב-שיח אמנותי שהבשיל לכדי תערוכה. בתגובה למציאות אלימה ומסוכסכת, מערך עבודות של השלושה מוצב בחלל משותף אחד ומאגד בתוכו שילוב של רישום וציור עם חומרים מצויים גולמיים כמו בטון וגומי, הקשורים למבני הגנה והישרדות. , בפעולה אמנותית דחופה, כצו השעה, הצבעוניות נשאבת אל השחור תוך התנגדות עקרונית לכל המיוצג בו, והדימויים נעים סביב הדמות האנושית, מאבק הקיום, מצבים של פירוק והרס והיחסים הפרומים בין מרחב הפְּנים האישי למרחב חוץ הציבורי.

עבודתה הציורית של מריה סאלח מחאמיד – בת לאם נוצרייה מאוקראינה ולאב ערבי-מוסלמי, שנולדה וגדלה באום אל-פחם – עוסקת בזהוּת ופליטוּת, אמהוּת וגזענות. היא מתמידה לצייר בפחם, המזהה את עיר הולדתה, "אֵם הפחם", ומושפעת ישירות מטכניקת התחריט – מדיום המשמש אותה לחקירת המחווה הרישומית. את עבודותיה היא יוצרת במין ציור פעולה, כאשר היא דורכת על הבד ומטביעה בו את עקבות רגליה וידיה. בנוכחות אֶפּית של מגילות המתווספות זו לזו, הן פורשׂות את סיפורה האישי כאשה, כאֵם וכאמנית ואת הסיפור הקולקטיבי של החיים בארץ על רקע המאבק הישראלי-פלסטיני, האלימות והפשע בחברה הערבית והיהודית והמלחמה באוקראינה. בעבודה האם זה בטבענו? מתעבה האפוס ברובד נוסף, כאשר למוטיבים חוזרים ביצירתה – כמו הסוסה ודמותה-שלה – מצטרפים דימויים חדשים של דמויות כפותות, המשייטות במרחבי הבד כאילו ביקשו להתנתק מפני האדמה, ורישומים של תינוקות צפים. אדם וחיה מתערבלים בה ליצורי כלאיים, והציור הופך לראשונה למיצב מרחף בחלל.

עבודתה של מחאמיד מתמזגת עם זו של נעה יקותיאלי, שיוצרת חלל כמו-ביתי המוכל בחדר ופורשׂ מבטי פְּנים וחוץ בו-זמניים, תוך ערעור וסדיקה של כל המסומן כ"ביתי". יקותיאלי – בת לאם יפנית ולאב ישראלי הפועלת בין ארצות-הברית לישראל – מרכיבה מבטים רב-תרבותיים על מציאות של אסונות מתמשכים. בשפת ההיכר האמנותית שלה – חיתוך נייר ידני – היא יוצרת פנורמות נוף עמלניות, דחוסות ושבריריות כאחת, המשלבות מראות טבע עם הרס מעשה ידי אדם. באמצעותן היא מעלה שאלות על מנגנוני הכחשה והדחקה המשרתים את האדם במצבים של הישרדות, ובוחנת את הדרכים שבהן המציאות מחלחלת לתודעה.

בתערוכה מעמידה יקותיאלי מיצב-בית אימרסיבי שרצפתו בטון סדוק; בקירו המרכזי חיתוך נייר של חלון ענק, שמראות הרס נשקפים דרכו ומתאבכים מתוכו, ועל קירותיו טיח זמני ומרזב הפולט גזירי נייר. עוד ב"בית": מדף ספרים עם גבבה של שאריות בנייה ושטיח של נוף חורבות ממגזרת נייר התלויה על מתקן כביסה נייד. לפנינו בית העומד בהריסותיו, ושמו – הרצפה לא החזיקה בית – מתייחס למִשלבי המדומיין והממשי של מושגי הקיום והיציבות. המבקרים מוזמנים לדרוך על הרצפה, לחוש את סדיקתה תחת רגליהם, ולשלוח מבט קרוב אל פרספקטיבת החורבן שבחלון. דחיסוּת המצבים הטראומטיים של קריסת המקום הבטוח, משפיעה על היכולת להישיר אליהם מבט.

יצירתו של ציבי גבע מתייחסת להיבטים תרבותיים של נוף המקום המסוכסך ומעניקה להם ביטויים פיסוליים, חומריים ומושגיים. בסדרת עבודות מהשנה האחרונה המוצגת בחלקה בתערוכה, פונה גבע אל האישי ומתכנס לציור גוף האדם, בגופניות חריפה ובוטה המעלה על הדעת אִמרה מפורסמת של פיקאסו: "אינני מצייר דברים כפי שהם נראים, אלא כפי שאני יודע כי הִנם". בציורו, דמויות אנושיות-היברידיות מתפרקות ומשתנות בלי הפסקה; להרף עין הן מתאפיינות במגדר וצורה מזוהה, וברגע הבא הן מתנערות מכל הגדרה. דמויות נזילות אלה מתעמתות עם עצם קיומן באמצעות החומר שממנו הן עשויות – צבעי אקריליק ותרסיס בשילוב עם קולאז' על מצע גומי שחור, הנקשר לשימוש הנרחב שעשה גבע, בעבודות הפיסול והמיצב שלו, בצמיגים ובחומרי בניין מקומיים, המתפקדים כקפסולת תרבות המספרת היסטוריה.

הסִדרה מגוללת תהליך מנטלי של רצף בין הציורי לפיסולי, בין הרקע לבין הדימוי הפיגורטיבי שכמו נובט ממנו. הדמויות נולדות בתגובה למצע ומתוכו, נבראות ונבנות באופן הדרגתי, כמו יולדות את עצמן ומתהוות כאן ועכשיו, מול עינינו, בהשתנות מתמדת, כאשר הפְּנים והחוץ מתחלפים ופולשים זה לתוך זה. מנחי הגוף – חזית, גב, צד – מקופלים זה על זה בעת ובעונה אחת, באופן המהדהד את מגמות הציור המודרניסטי במאה ה-20: קוביזם, מופשט, אקספרסיוניזם; פבלו פיקאסו, וילם דה-קונינג, גיאורג באזליץ. המטמורפוזות השונות של הדמויות המצוירות מְזמנות ריבוי של קריאות ופרשנויות, בתנועה דיאלקטית בין השלם והמוגדר לבין החתוך והשסוע.

שם התערוכה, "לשון אחרת", נשאב משירו של ברטולט ברכט "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", העוסק בהרגל המאלחש ובקהות החושים נוכח מעשיהם האיומים של בני האדם. המתריע בשער מנסה לזעוק, אך דבריו אינם נשמעים בדברו לשון אחרת, לשון שאין קשובים אליה. "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל, איש אינו קורא עוד:/ עצור!/ כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי נראים./ כשהסבל נעשה ללא-נשוא, אין שומעים/ עוד את הצעקות./ גם הצעקות נופלות כגשם-קיץ" (בתרגומו של בנימין הרשב). שלושת האמנים מנכיחים את הלשון האחרת בצורת מבנים ציוריים, פיסוליים ורב-מדיומליים, שיוצרים מערך חומרי ונפשי בחלל משותף.

ציבי גבע נולד בקיבוץ עין-שמר, 1951; מתגורר ויוצר בתל-אביב | נעה יקותיאלי נולדה בפאונטין ואלי, קליפורניה, 1989; מתגוררת ויוצרת בניו-יורק ובתל-אביב | מריה סאלח מחאמיד נולדה באום אל-פחם, 1990; מתגוררת ויוצרת בעין-מאהל.

תצלומי הצבה: אלעד שריג