מנהיגים

התערוכה בוחנת את דמות המנהיג, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות הישראלית מאז קום המדינה ועד ימינו, על רקע השינויים המתמידים בחיינו בהקשר המדיני והתרבותי. מצד אחד, בולט המנהיג "החזק", הייצוגי, והממלכתי , העולה בקנה אחד עם האתוס הציוני: מנהיג בעל חזון או כזה המחובר להוויית המקום ולשורשיו. היבטים אלה ניכרים, למשל, בדיוקנו של יצחק בן צבי (1959), הנשיא השני, שפיסלה בתיה לישנסקי, בפסל ברל כצנלסון (שנות ה-60) של האמן יעקב לוצ'אנסקי או בדמותו ההדורה של הרצל בהדפס של הרמן שטרוק, המבוסס על תחריט משנת 1903. מצד אחר, עולה הפן האישי והאנושי של דמות המנהיג, המופיע לעינינו כמעט "בנעלי בית"; כך, למשל, הרגע האינטימי והמפתיע של הנשיקה בין גולדה מאיר ומשה שרת (1965), כפי שנלכד בעדשתו של נחמן אברמוביץ, או תצלום של צלם אנונימי, ובו נראה בן גוריון אוחז טלה בידיו.
תדמית המנהיג, אופן הצגתו ושיווקו מעסיקים את האמנים העכשוויים בתערוכה: כך, למשל, בעבודתו של דוד ריב Security (2002) , המטשטש את זהותו של אהוד ברק, או משחק הזהויות בין מקרבן לקורבן בעבודת הווידיאו של בועז ארד מלכי ישראל (2009), העוטה לסירוגין את דמויותיהם של ראש הממשלה, יצחק רבין ושל רוצחו, יגאל עמיר. שיווק דמות המנהיג כמוצר עממי לכל דבר, ואפילו זילות דמותו – כדימוי על גבי טפט או על גבי שטר כסף העובר מיד ליד, בולטים בעבודת הווידיאו של נורית שרת, זהות (2003), המתייחסת גם לדמותו של משה שרת, ובעבודת הפייטים הנוצצת של זאב אנגלמאיר (בגין 1999), שהיא חלק מסדרת דיוקנאות העשויים מחומרים זולים וקישוטיים.
גם סוגיית הנתק בין המנהיג וחלומו לבין המציאות האכזרית, המלחמה ומחירה הכבד, עולה באחדות מן העבודות: דימוי העקידה ביצירתו של מנשה קדישמן – דגם מוקטן, שהוכן במיוחד לתערוכה על פי פסלו המפורסם, עקידת יצחק (1985-1982), המוצב ברחבת מוזאון תל אביב לאמנות, או תצלום עבודתה של מיכל נאמן, העיניים של המדינה, שהוצבה על שפת הים של תל אביב בשנת 1972, וביקשה להתריס כנגד אידיאל ההקרבה וכנגד המערכת, המקדשת ערכים של כוח.
טקסטים ומטבעות לשון, שהפכו לחלק ממורשת "מגש הכסף", עומדים במרכזן של עבודות אחרות, החותרות תחת מיתוסים תנ"כיים ומציעות קריאה מחודשת של המיתוס הציוני. ביניהן עבודותיה של מיכל נאמן, גדי בחלב אִמו, ארץ אוכלת יושביה (1974) וקורבן צעיר חדש (2009), או עבודת הווידיאו אבות אכלו בוסר (2008) של שחר מרקוס, העוטה חזות של גנרל, בולע את עיטורי העוגיות שעל מדיו ומקיא אותם תוך כדי הקראת חזון יחזקאל.
דווקא בימים אלה, שבהם נדרשת הנהגה המסוגלת לאתר מגמות ולהציע חזון חדש, חל פיחות בדמות המנהיג, והביקורת עליו מבית ומחוץ הופכת להיות בוטה יותר ויותר. מגמות אלה באות לידי ביטוי בתערוכה, והן משתלבות בשיח הציבורי הער המתנהל כיום בישראל על אודות מנהיגים ומנהיגות.