ילנה רוטנברג: מכאן אפשר לראות

מכאן אפשר לראות, 2020, אקריליק על בד

תערוכתה של ילנה רוטנברג מכאן אפשר לראות נוצרה כמחווה לאדריכלות בית יד לבנים, שבו היא מוצגת.

המבנה, שהוקם בשנת 1953 ביוזמת ארגון ההגנה ועיריית פתח תקווה, נחשב למפעל הנצחה ראשון מסוגו במדינת ישראל. הקמתו שיקפה תפיסה חדשה המבקשת להחליף את האנדרטאות והמצבות האילמות ב״בית חי״, שיקיים את החיים שציוו הנופלים במותם. ״הבית״, כפי שהוא נקרא בפי רבים עד היום, נועד לשמש כמקום מפגש, התייחדות ותמיכה הדדית עבור משפחות הנופלים, אך גם לרכז מגוון רחב של פעילות אמנותית, תרבותית וחינוכית למען תושבי העיר.

בהיעדר תקדים מוכר להנצחה מסוג זה, התפתחו תכנון הבית והפעלתו לאורך השנים בבחינת ״למידה תוך כדי תנועה״. ברשימותיהם משנות השישים סיפרו מתכנניו, האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן, על הקושי שבתכנון מבנה כמונומנט הנצחה רב־רושם שיתפקד בה בעת כמבנה ציבור חי ושוקק פעילות. לא רק זאת, הוסיפו, אלא "שבשלבי הראשית היו עדיין קווי הפעולה הממשית ב'בית' בלתי ברורים בהחלט".^[1] מסיבה זאת, בין היתר, נבנה המתחם בשלבים, ובעשור הראשון לקיומו נוספו לו בהדרגה גם אגף קרול (כיום משרדי מחלקת החינוך), מבנה ״זכר ראשונים״ ומוזאון האמנות.

חדר זה, המכונה כעת "גלריית האוסף" ומוקדש לתערוכות מתחלפות העוסקות בחקר אוסף האמנות, קריית המוזיאונים והסביבה, מגלם אף הוא את השינויים שידע המתחם בשבעת העשורים שחלפו מהקמתו. במקור נקרא ״חדר תולדות ההגנה״ ואכלס תצוגה היסטורית של הארגון, אולם בהמשך הוסב לפעילות חינוכית עם ילדים ובני נוער ואף זכה לכינוי "חדר הפרחים והשלום" על שם הפרחים שציירו על קירותיו תלמידי בית ספר יד לבנים הסמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים.

בשנות התשעים עבר המבנה שינויים אדריכליים שבמסגרתם הוסב אולם התערוכות בקומתו העליונה לאודיטוריום וחלונותיו הצפוניים נאטמו. בראשית שנות האלפיים עבר המתחם כולו שיפוץ נרחב. האקלים הבטחוני של ימי האינתיפאדה השנייה הוביל להגבלת המעבר מגן העצמאות ולהחלפתו ברחבה מוגבהת, וכן לגידור המתחם וקביעת השער הראשי במיקומו הנוכחי, מול המוזאון לאמנות. בשלב זה נאטמו גם חלונות הגלריה והיא הוכשרה מחדש כחלל תצוגה.

תערוכתה של רוטנברג נשענת על מחקר היסטורי המתחקה אחר הגנאלוגיה האדריכלית של בית יד לבנים. שמונת הציורים, שצוירו במיוחד עבור חלל הגלריה, מייצגים במיקומם ובמידותיהם את חלונות הזכוכית שנקבעו במבנה המקורי. נופי בנייני השיכון ושטחי הבר הנשקפים מהם לקוחים משכונת רמת ורבר שבה שוכן המוזאון וכמו מבקשים לשוב ולחבר בין מבנה הבית לסביבתו.

רוטנברג מציירת בטכניקת ״אייר בראש״, שבה צבע המרוסס באמצעות מדחס אוויר יוצר במהירות כתמים אווריריים ועמומים, המאפשרים התפרשות על משטחי ענק. סגנונה הייחודי שואב השראה מציורי גרפיטי ומזכיר צילום דיגיטלי מפוקסל, המתלכד לכדי דימוי ברור ככל שמתרחקים ממנו. כמו זיכרון עמום, נופי העיר היומיומיים מגלים את עצמם למתבוננים המשתהים מולם ומאזכרים את ציורי הפרחים והבתים שעיטרו את קירות החדר במשך עשרות שנים. מחווה זו, גם אם אינה יודעת לגבור על הגדרות הממשיות המפרידות כיום בין המוזאון לשכונה, מאירה את השינוי האדריכלי באור ביקורתי ומבקשת להציב את התשתית האדריכלית והתמורות בה כסמן פוליטי וחברתי וכמושא דיון בפני עצמו.  

התצלומים והפריטים הארכיוניים בתערוכה באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני.

תודתנו נתונה לארכיון משרד לייטרסדורף-בלזיצמן, אורה באור, דרורית גור אריה, גליה דוביזון, ונוני ירון על תרומתן לפיתוח והשלמת המחקר ההיסטורי.

^[1] א. לייטרסדורף וא. בלזיצמן, ׳תכנית מפעל הזכרון בפתח-תקוה׳, מתוך: עלי עשור: עשור לבית ״יד -לבנים״,’ 1963, עיריית פתח-תקוה