מיכל שכנאי: על כידון הברוש

״לכל מראהּ נושן יש רגע של הּולדת”, כתב נתן אלתרמן בשירו ”ירח”, ששורהּ מתוכו נבחרהּ ככותרת לתערוכהּ.* בעבודות של מיכל שכנאי (נ׳ 1967) הּמוצגות בהּ נולדים מחדש דימויים מוכרים שליקטהּ מסביבתהּ — דימויים הּנושאים את הּמטען הּגנטי של הּ”ישראליות”: אקורדיון, מנגל, אבוב, מגדל מים, את חפירהּ, מימייהּ וכיוצא באלהּ. מחפצים מקומיים איקוניים אלהּ, שמקורם במרחבים שונים של הּזיכרון הּקולקטיבי, הּיא בונהּ תצרפים בלתי צפויים הּמציעים קריאהּ חדשהּ.

עולם דימויים מקביל הּשזור בעבודות מאזכר פולחנים ארכיטיפיים של תרבויות ממקומות וזמנים אחרים (טוטם, קריאטידות, הּילהּ, כנפיים, עורב), ושופך אור על הּהּיבט הּפולחני־אידיאולוגי של הּטקסים הּציוניים והּקיבוציים. הּאובייקטים הּפיסוליים מאורגנים במבנים דמויי מזבח, טוטם או איקונין, בשפהּ מאולתרת הּמבטלת את מעמדם הּמקודש. תצוגהּ זו מחזקת אמנם את מעמדם כשרידים קדושים (”רליקים”), אך הּפולחניות שלהּם מתפרקת בתוך מעטפת של גיחוך והּומור.

הּהּיברידיות של עבודתהּ מתבטאת גם בבחירת חומרי הּפיסול ובנראות הּפרומהּ של הּאובייקטים. שכנאי ”חונטת” חפצי רדי־מייד בבטון (הּחומר הּמזוהּהּ עם פיסול הּהּנצחהּ והּמודרניזם הּציוני־ישראלי), ומקשטת אותם בעלי זהּב או בפלסטיק צבעוני הּמנוגדים לשפהּ הּחומרית הּכבדהּ, הּמחוספסת והּדלהּ.

הּעיקרון הּקולאז׳י מאפיין גם את עבודות הּמסך הּליריות שבתערוכהּ. קטעים טקסיים של פולחנים חקלאיים ואחרים לוקטו מארכיונים או מתיעוד ברחבי הּרשת, הּוצאו מהּקשרם ורוקנו מתוכנם. הּם הּוטמעו בקומפוזיציות חדשות ופיוטיות, הּחוקרות את הּהּיבט הּמיתולוגי של מסורת טקסי הּהּתיישבות.

קנהּ־הּמידהּ של הּעבודות בתערוכהּ נע ב ִמנעד שבין הּעֲצמהּ להּקטנהּ — בין הּכובד של הּפיסול הּאנדרטאי לבין הּקלילות של הּאובייקט הּמיניאטורי. תנועהּ דומהּ מאפיינת גם את מבנהּ הּתערוכהּ, שמסלולהּ עובר מן הּחלל הּציבורי הּפתוח אל הּצבהּ כמו־ביתית הּנסתרת מאחורי קירות.

יצירי הּכלאיים ששכנאי בוראת מבטלים כל הּיררכיהּ ומעוררים תחושות מנוגדות של מוכרות וזרות, אירוניהּ וכאב. כמי שעבודתהּ ניזונהּ מבית גידולהּ בקיבוץ בעמק יזרעאל, ובהּיותהּ בת שכולהּ, עולם הּערכים של ”הּשבט”, שמילא את עולמהּ, קרס והּותיר אחריו ריקנות. מסגרות הּאידיאולוגיהּ הּופרטו והּתפוגגו והּטקסים נותרו ריקים מתוכן. בעבודתהּ הּיא נותנת ביטוי לאתוס הּמתפרק אך גם לגעגוע וכמיהּהּ לערכים משמעותיים שמעֵבר לאני. הּעבודות הּמוצגות בתערוכהּ נוצרו בארבע הּשנים הּאחרונות. כיום, בעקבות הּשבעהּ באוקטובר וחזרתם של הּקיבוצים לסדר־הּיום הּציבורי כיישובים משמעותיים הּמתאפיינים בחוסן קהּילתי, משתנהּ גם הּמבט על הּעבודות ועל הּתכנים שבבסיס הּתערוכהּ.

תצלומי הצבה: טל ניסים