מחסן זמן

עבודתה של רף מתבססת על זיכרון של סיפור ילדים על אודות נסיכה קטנה שביקשה את הירח ומצאה את מבוקשה בירח המשתקף במימי בריכת ארמונה. במהלך השנה האחרונה צילמה רף את מיטתה בבקרים שלאחר ליל ירח מלא, בעת העיוורון של רגעי היקיצה. נותרו קווי סדין סתור, עקבות תנוחת הגוף ואותות תשוקה. הירח, המתגלם במיתוסים עתיקים כיסוד אניגמטי טמיר וככוח נשי, פולש בחלקה השני של העבודה – מיצב הווידיאו – לטריטוריה ביתית נוספת, נלכד ומפציע בדלי מים המוצב במטבחה של האמנית. ההשלמה עם כמו-מציאות מתחוללת בעבודה באמצעות השעתוק האמנותי; הייצוג מושתת על רפלקסיביות ברובד הדימוי וברובד השפה, כביטוי של תשוקה להרחבת המציאות. פסקול נשי ובו ציטוטים ממאגרים ספרותיים עשירים, מעוגנים בחוויות ירח, מלווה את סרט הווידיאו: וירג'יניה וולף, מרגרט אטווד, לין טולמן, בננה יושימוטו. חגיגת הנשים שרף עורכת לעצמה חוזרת ומטעינה את הווייתה בכוח יוצר.

ישראלי מטפל בעבודותיו בגוף ובחותם שהזיכרון מותיר בו. בעבודת הווידיאו-ארט שבתערוכה, האובייקט אוצר בחובו משא זיכרון משפחתי. בתודעתו של ישראלי חקוקה תמונת סיר האמייל הלבן בחדר האמבטיה של סבתו הזקנה מקיבוץ מעלה החמישה. בזיכרונו חוברים יחדיו האוויר הדחוס של החדר, ריח נפטלין מעורב בריחות נוזלי הגוף, וזר פרחים שהיה מונח בחדרה. הפרחים של ישראלי קושרים, באמצעות הזיכרון, יופי למוות. הפרחים והגוף מוטמעים זה בזה: מתוך סיר לילה מלא שתן מוקרנים/צומחים פרחים מרהיבים, נפתחים במגע עם השתן, מפיצים את ניחוחו. המקום הגופני הבזוי והמסריח מצמיח חיים, בפעולת לבלוב שמבקשת לשמר את נוכחות הזמן וזרימת החיים.

גצוב, המתגוררת ועובדת בברלין, מרכז אירופי טעון ומרובד, מתמודדת עם המתח בין צורה, זמן ומקום. היא שואלת לטיב הזיכרון האצור בטבע. מהי הארכיאולוגיה של הזיכרון? האם לנוף יש זיכרון? איזה משא הוא סוחב? מיצב הרדי-מייד יוצר תבנית נוף: שכבות מקומטות נערמות זו על זו, מכוננות צורות שהתהוו בין זמנים. הנוף מתחקה אחר צורה, מבקש מבנה פנימי. זהו ניסיון לבנות דימוי מונומנטלי של רגעי היזכרות, אך כל הגדרה ברורה מוכחשת. ניתן לדבר על נוכחות-חידה של כוליות שיש להתמסר אליה. הזיכרון מתהווה/מתמוסס מעבר לראי התודעה, מרמז לצופה על קיומו.

"מה שכחתי", קורא נוישטיין, נוגע בעצב קיומי המוליך אל מרכז השכחה – מה שהתפורר ונעזב מאחורי מחיצות הזמן. במרכז המיצב ניצב שער חשמלי ענק שנפתח ונסגר תדיר, חוסם בפני הצופה את הכניסה לחלל. רצועות ניילון-בועות מזדקרות כחופת אפיריון אל התקרה, יורדות לרצפה ושוב עולות ויורדות, מתכנסות אל גליל ניילון המונח על הארץ. על הניילון משורטטות/נמחקות, כבתהליך ארוזיה, מפות גיאוגרפיות, קווי נוף פיזיים ומנטליים הנראים כמערכות דינמיות עצביות. הרצפה מכוסה ב"עלי שלכת" העשויים קרעי נייר אריזה תעשייתי, וברקע נשמע פסקול משיר של פול סיימון על אנשים זקנים ששוכחים, מתחרה במוזיקת סינטסייזר רעשנית ובקולו המהמהם של האמן המשבש את רצף צלילי הפופ. אם בעבר נוישטיין עסק בעקבות של שיירי זיכרון גיאו-פוליטי ותרבותי, כעת הוא מסמן ומטשטש טריטוריות אוטוביוגרפיות, יחסים וזיקות פנים-תודעתיים, ויוצר מיצב של שיבוש וחוסר אוריינטציה. זהו מחוז אנמנזי שמסמן רשת היפעלויות של נוכחות חמקמקה, של מלכודות, מבעד לייצוגים ומסכים שאינם ניתנים לזכירה, לשכחה, להגדרה מכרעת.

בעבר הרבו להשתמש בתבליט להנצחת דימויים היסטוריים של מלחמה ומצור, תוך העצמת שררה הרואית של מנצחים אל מול מפלת אויביהם. ברתנא, שמרבה לבחון בעבודותיה מאפיינים ריטואליים הקשורים במערכת הערכים והתרבות של החברה הישראלית, עוסקת בעבודה הנוכחית בנושא טעון: היא מתארת מהלך של הפגנה משני עברי הגדר. בתמונת הפתיחה נראות הדמויות כצצות מתוך תבליט עתיק, והצורות והפרטים נדמים כנטולי זמן ומקום, אולם ככל שנמשך הסרט מחלחלת ההכרה שאנו צופים באירוע מהמציאות העכשווית. המאבק האלים והכוחני בין האזרחים המפגינים לבין נציגי המשטר נעדר הרואיות, ואין בו כל תחושת ניצחון. בעוד שאירוע מסוג זה מלווה בדרך כלל בקול מחאה רמה ותנועות גוף אקספרסיביות, ברתנא יוצרת היסט תפיסתי בתארה את ההתרחשות באמצעות הילוך איטי ותקריבים, המראים את המפגינים כשהם צועדים באופן סיזיפי, חוזר על עצמו, לעבר יעד לא ברור. מורכבות החוויה בעבודה נסמכת על עמדת הצופה: הוא חווה את האירוע מבחוץ, כמתבונן בספקטקל, אך בו בזמן נעשה שותף לו בעל כורחו – בחוותו את החזרה האינסופית, את הצעידה לשום-מקום ואת חוסר התקווה שגלומה בה.

בן-אשר פרץ מתמודדת עם המושג "נופל" בהתיקה אותו מהשדה הסמנטי הצבאי-לאומי אל הוויית החיים השגרתית והיומיומית. שורת עציצים, מיכלים עשויים ספוג ירוק שמשמש לסידור פרחים, יוצרים את גינתה של בן-אשר פרץ. בכל אחד מהם נטוע פרח ורוד מהוה, ולחזית כל מיכל מוצמד פתק Memo צבעוני שנשלף באקראי מחפיסת הפתקים הביתית. על כל פתק שרבוטים מחיי היומיום, דברים שנכתבו כלאחר יד: רשימות קניות, מרשמי תרופות, הודעות לבן הזוג והגיגים סתמיים. בשנתיים האחרונות אספה בן-אשר פרץ בדבקות כל פרח שנשר משיח הקמליה שבחצר ביתה. לכל פרח הכינה מצבה, מעין אנדרטת זיכרון קטנה שבתוכה הציבה אותו, תוך ציון מדוקדק של מועד נפילתו. שישים קברים מסודרים בטורים כרונולוגיים על פי מועד הנפילה; פכים קטנים שמהווים יומן אישי. הצופה הוא מציצן, מוזמן-לא-מוזמן אל גינתה, מנסה לדלות סוד כמוס. המניפולציה האמנותית נעה בתפר שבין הומור לאירוניה בהתבוננה ביחס חיים-מוות, שגור-נצחי. זוהי זירת נופלים טעונה בהרואיות, ספוגה קינה מכמירה, מתעתעת.

חוט זיכרון משפחתי לופף כפצע את ארבע דודותיה של כהן גת, מעצב תמונת ילדות שבה אימן נוכחת-נעדרת. דמות האם המוטלת בין ערמות כרים מנקזת רגשות כעס ותסכול על ילדות צחיחה, אך גם חמלה על אישה ברוכת כישרון, שמימושה העצמי הוחמץ. מראית עין ביתית וחמימה מאפיינת את מיצב שולחן האוכל הסרוג: דימויים אורנמנטליים עזי צבע המבוססים על עיטורי שטחים פרסיים, צלחות אוכל סדורות למשעי, חרוזים מיתממים ואמרות עממיות המתובלות בחוכמת חיים – כל אלה נמהלים בזיכרונות קשים, ברמזים עוקצניים למטבח, אוכל, אהבה, והדרך לכיבוש לב גבר. שורות השיר הרקומות על מפת השולחן הכבדה כסריג מתפענחות בהקשרים של איסורים, חרדות, פרידות, שנאות, ערגות וייסורי אהבה. כהן גת מטעינה את שולחנה כשדה כוח, כמקום פולחן שהוא מחווה לעוצמה נשית. אלא שמבט נוסף יחשוף כי זהו שולחן עקר – ללא כיסאות, ללא מזון; שולחן מזבח. ניטלת המשמעות המאחדת של ההסבה לשולחן כמוקד התרחשות משפחתית. אין הזמנה לסעודה. שפת הנשים מתגלה כמתקיימת בפער שבין התמים, הרך והעוטף לפרום והמטיל צל.

הענק הנוצץ של שי צורים נראה כיצור מיתולוגי העוטה שריון קשקשים ומכוסה שכבות שהזמן הותיר בהן את סימניו. מר האנטר הוא יצור היברידי, הכלאה בין גוף חיה לגוף אדם, בין גוף אורגני לגוף ממוכן. ראשו הבובתי, המגיח מתוך גוש שברים, מצביע על אנושיות אך מבוסס על דיוקנאות של גיבורי-על מעולם הקומיקס. את גופו המנוחש מבעד לגוש החומר הנוצץ ניתן לקרוא כנתון בתוך מטאור דומם. דומה שהגיבור נבלע בגוש החומר העוטף אותו, אך הוא גם נראה כבוקע ממנו החוצה; מתקדם ונטוע במקומו גם יחד. תנועתו, האפשרות להחיותו, מותנית בתפיסת הצופה, גלומה בזיכרון התנועה שמתהווה בין ראשית הפעולה לאחריתה. הזיכרון (זיכרון מוטורי, זיכרון מיתי) הוא שיניע את הדמות קדימה.