מדהים! מהמם! מופלא!
אוצרת: דורית לויטה הרטן, אוצר משנה: אבשלום סולימן
14/04/2016 -
20/08/2016
מדע דמיוני הוא תחום חדש יחסית, שעוסק בהשפעתם של מדע וטכנולוגיה מדומיינים על החברה ועל האדם. זוהי דרך מבוקרת לחשוב ולחלום על העתיד, אשר בה בעת משקפת את מערכת הערכים של התרבות שמעצבת אותה. מדע דמיוני הוא הערוץ שדרכו מתבטאים התשוקות החברתיות, השאיפות התרבותיות והתבניות הפוליטיות והטכנולוגיות הקיימים. החזון המדומיין של העתיד מלמד רבות על ההווה, ובאותו זמן – הוא גם תמיד יהיה מעוגן בעבר.
התערוכה מבקשת להגדיר את ביטויו החזותי של הדמיון הספקולטיבי ולהצביע על ההקשר ההיסטורי שלו. היא מקבצת יחד וממזגת פרמטרים שונים מבלי לערוך הבחנה בין מה שנחשב כאמנות גבוהה לצורות ביטוי פופולריות. במובן מסוים, אפשר לחשוב על המדע הדמיוני כעל התגלמותו של הדמיון המודרני, ממד שמשתקף בעבודותיהם של האמנים שמציגים בתערוכה זו.
אמנות קשורה בנימיה למדע הדמיוני ביכולת שהם חולקים להתבונן בסמוי מן העין. דיוקן טוב, למשל, לא יהיה דווקא בבואה מדויקת של אדם כלשהו אלא מסע של פענוח, שדרכו מתגלה אמת מסוימת שחולקים ביניהם האמן והצופה שמתבונן ביצירה. אם המסע של האמנות נתפש כצלילה למעמקי האמת ששוכנת מתחת לפני השטח, במדע הדמיוני פני השטח הללו משמשים כשדה שעליו נפרשות תגליותיו. בליבו של אותו מישור ריזומטי עומדים התמורות, הווריאציות והמוטציות – בקצרה, מצבם של הדברים העתידים לבוא.
העיר המהלכת הוא רעיון שהוצג על ידי הארכיטקט הבריטי רון הרוּן בשנת 1964. הרון היה חבר בקבוצת האדריכלים האוונגרדית ארכיגרם (Archigram), שעם חבריה המייסדים נמנים פיטר קוק, וורן צ'אק, דניס קרומפטון, מייקל ווב ודיוויד גרין. הרון הציע לבנות מבנים רובוטיים עצומים בעלי אינטליגנציה עצמאית, שיוכלו לשוטט על פני האדמה לכל מקום שבו קיים צורך במשאבים או ביכולותיהם היצרניות. העיר המהלכת הפכה לתמה רווחת בספרות המדע הדמיוני, כטופוס המסמן את כוח ההתמדה של הניסיונות האנושיים לקיים חברה (גם אם לעיתים זו חברה דיסטופי), בעולם עוין המשתנה באופן דרמטי.
Walking City הוא פסל-וידאו שמתייחס לחזונם האוטופי של חברי קבוצת ארכיגראם משנות השישים של המאה הקודמת. שפת החומרים והדגמים שעומדת בבסיס הארכיטקטורה הרדיקלית של ארכיגראם משנה צורה עם צעידתה האינסופית של העיר הנודדת, שמתאימה עצמה לסביבות השונות שבהן היא נתקלת. Universal Everything הוא סטודיו קולקטיבי ופרקטיקת מחקר בריטית, שחבריו עוסקים בין השאר בעיצוב גרפי, מיצבים דיגיטליים ותכנון אירועים בקנה מידה גדול.
הבסיס לעבודה שלי הוא המוזיקה. מזה כעשור אני יוצר ומופיע עם להקות אינדי-רוק (לבנון, Suicidal Furniture), ומוזיקה תופסת חלק חשוב בהבנה ובפעולה שלי גם כאמן פלסטי. בעבודות אני מנסה לשלב את האנרגיות של המוזיקה עם עולם דימויים שמושפע מתרבויות שבטיות פגאניות, מחרדות שמעוררים סרטי אימה ומנופים שמספקות יצירות מדע בדיוני. הרעיון הוא לעבוד בעצמה גבוהה, מידית, מתפוצצת, אגרסיבית, בעלת מבנה ותכלית שמתגלים באופן אינטואיטיבי ומתוך עיסוק בחומר וחשיפת הפוטנציאל הטמון בו – בדומה לאופי של קטע מוזיקלי.
לרוב אני עובד עם אובייקטים שמצאתי ברחוב, שאריות חומרים, חפצים זרוקים, פגומים, שאיבדו את מקומם בעולם. זוהי משיכה שמהדהדת הזדהות אישית והשתייכות אינטימית לעולם הזה. חשוב לי לשמור על הזהות של האובייקטים והחומר, לאמץ אותם ובכך להחיות אותם מחדש, לטעון אותם בשימושיות מסדר מדומיין, בפונקציונליות מופרכת. אני רוצה למצוא להם ולי מקום בעולם ולאפשר לנו להיעשות ממשיים. העבודות נסובות סביב השאלה: כיצד פנטזיה בוראת את המציאות שסביבנו וכיצד המציאות מתפרקת חזרה אל תוך פנטזיה של משהו אחר? הן נענות לחומרים עכשוויים, חוגגות יחד איתם ומשתתפות בהגיון של התקופה בכדי להצביע על הפוטנציאל הגלום בו לעמוד בפתח של מה שעתיד לבוא.
העבודה הופקה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות
צילום: תומר צור
עבורי, אמנות היא מעין סיאנס חזותי, שתפקידו לחלץ ולזמן כוחות חבויים, כאלה המודחקים – לעתים באופן מגמתי – על ידי התרבות והמשטר הרשמיים. אמנות מסוגלת לייצר עולמות חדשים, בעלי עוצמה, יצר הישרדות עצמאי ותשוקת קיום כשל אורגניזמים. החלל שבו היא מתקיימת אינו מתחיל ונגמר בקובייה הלבנה, אלא נמצא בכל מקום: במחלפי הכבישים, על קירות בתים, בגלריות מסחריות, בבתי חולים או בחלל החיצון, אולם הוא תמיד מתחיל מפיתוח ראייה חדשה, כזו שרואה גם מעבר למבט האופטי, הפסיכולוגי והחברתי.
בעיני, כבר אין אנו מפסלים או מציירים בחומר, אלא באנרגיות, בחומרי גלם תרבותיים, בזיכרון אישי וקולקטיבי וברוח. אני אוהב להשתמש במונח פיוז'ן לתיאור הגישה שבה שאני יוצר. ובדומה לפיוז'ן בבישול או במוזיקה, מבחינתי אין שום סגנון או השפעה שאינם רלוונטיים כמרכיבים בסיר הבישול של הסטודיו. מדע בדיוני, מדע פופולרי או שירה יפנית הם חומרי גלם ככל חומר גלם. הפיוז'ן מתיך יחד את החומרים עד למצב שבו לעיתים הם כבר בלתי ניתנים לזיהוי. בהתכה הזו, כוונתי אינה רק לעסוק במשחק צורני שבכוחו להוליד יצורי כלאיים, אלא גם לחלץ כוחות תת-קרקעיים ואנרגיות חבויות שעשויים להשתחרר באופן לא צפוי כתוצאה מהריאקציות בין חומרים שמפעילים זה את זה, ומעלימים זה את זה לטובת מצב חדש.
במאה העשרים היה ז'אנר המדע הבדיוני אחד מן הכוחות שאיפשרו את פתיחת הצוהר לצורות חדשות של ראייה. לטעמי, אמני העידן החדש, שבפיתחו אנו עומדים כבר קרוב לחצי מאה, חייבים לפתח גם יכולות לראייה-שמעבר למסך המטריקס התרבותי הצפוף, שלעיתים נדמה כי הוא הדבר היחיד שנותר, ולשלוח מבט קרוב ככל שאפשר ורחוק ככל שניתן.
יצירותיו של אלי גור אריה הן אלגוריה לעולם השבוי באובססיות של פני שטח חלקים, מבריקים ומפתים. חומרי העבודה הבסיסיים שלו – קלקר מצופה פיברגלס וצבוע בצבעי רכב – מעוגנים במרחב תרבותי־חומרי שהוא בעת ובעונה אחת ישראלי באופן מובהק וגלובלי לחלוטין. הגימור המלוטש של העבודות ממקם אותן הן כמוצריה של חברת צריכה בשלביה הסופניים הן כמכלול של פתרונות מדעיים לעתיד כמעט בלתי נמנע. בעודו משתמש באותן טכניקות המאפיינות חברה שזקוקה לפיתוי ויזואלי מתמיד, הוא גם מבקר אותן ופורס בפנינו את תוצאותיהן. הנושא העיקרי של גוף עבודותיו הוא האפשרות המחרידה של אירוע אפוקליפטי שייוולד מההרס השיטתי של מערכות אקולוגיות שלמות בידי החברה המתועשת של הקפיטליזם הגלובלי. ניתן לראות את עבודותיו כמערכות ביו־מכניות סגורות המציגות מנעד של אפשרויות, מוטציות ואסטרטגיות שנועדו לקיים חיים בסביבה בלתי אפשרית, ולפיכך – כקטלוג של הצעות להישרדות.
אני לא מכין רישומי הכנה לפני שאני יוצר את החפצים שלי, ושואב השראה מחומרים פרוזאיים שאני מוצא בשווקי פשפשים או בסדנת המלאכה. אני אוהב להשתמש בחומרים שיש מאחוריהם היסטוריה ושמסוגלים לספר סיפור דרך הפַּטִינה, השריטות והאבק שהצטברו עליהם. אני אוהב את המגע של עור ישן וריח של עץ, את התחושה של נחושת ופְּלִיז.
אני רוצה להעניק חיים ושימוש חדשים לחפצים ישנים וזנוחים ולבנות בעזרתם גשר שמחבר בין אסתטיקת ואווירת ה"פין דה סיקל" של המאה התשע עשרה, לסביבה ההיי-טקית של ימינו. ז'ול ורן, טים ברטון, מקס הזועם, סיפורי מסתורין ואגדות, וכן העולמות שרקמו סופרי מדע בדיוני כמו ה.ג'. וולס – הם רק כמה מאבני הבניין של הגשרים האלה. אני שואף ליצור דברים שנראים כאילו הם שייכים לעולם שיכול היה להתקיים אך למעשה אינו קיים. לפעמים אני רוצה שהאובייקטים שלי יעלו חיוך על פניו של המבקר בסדנה שלי בזמן שהוא מעביר עליהם את אצבעותיו. אני רוצה לעורר מחדש את הדמיון בתודעתם של בני אדם.
http://steampunker.de/en/home/#.Vro2Sfl97IU
העבודה שלי היא איור של ספינת אוויר חמושה בצורת דג, שהוזמן ממני בשנת 2010. זו עבודה דיגיטלית שמשלבת שימוש קולאז'יסטי בתחריטים על מנת לחקות את סגנון אמנות המאה התשע עשרה. אחד האמנים הראשונים שהשתמשו בתחריטים מהמאה התשע עשרה כחומרי גלם לקולאז'ים היה מקס ארנסט, שיצירותיו הנודעות בטכניקה זו הןLa femme 100 têtes ("האישה בעלת 100 הראשים החסרים", 1929) ו-Une semaine de bonté ("שבוע של חביבות", 1934).
מאז שוכללה הטכניקה על ידי יוצרים רבים, אשר אחד הבולטים שבהם הוא האמן הגרמני וילפריד זטי (Sätty, 1939-1982) שפעל בסן פרנסיסקו בשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת. עבודותיו של זטי שימרו את גישתו הסוריאליסטית של ארנסט, כאשר מגמה זו החלה לדעוך בספר השלישי של עבודותיו The Illustrated Edgar Allan Poe (1976). ספר זה במיוחד, ועבודתו של זטי בכלל, השפיעו על הטכניקה שפיתחתי לעבודה עם תחריטים בקולאז'ים. תהליך זה מאפשר יצירה של איורים תקופתיים תוך שימוש בחומרים בני התקופה, המקנים לדימויים מראה אותנטי לאותו זמן. בעוד שארנסט ואחרים פנו לשימוש בקולאז' בשל הניתוק שמתקיים בין רכיביו השונים, אני מבקש ליצור באמצעותו איור לכיד.
www.johncoulthart.com
ניתוח מידע והדמיה על ידי Accurat (www.Accurat.it): ג'ורג'יה לופי, סימון קוואדרי, גבריאלה רוסי ודוד צ'יאופי, פדריקה פרגפאנה, סטפניה גוּוארה. העבודה פורסמה לראשונה במוסף התרבות של היומון האיטלקי Corriere della Sera.
העתיד, כפי שנחזה בעבר היא הדמיית מידע של ציר זמן שחוקר מאורעות עתידיים כפי שנובאו ביצירות ספרות מפורסמות.
ההדמיה נבנתה על ציר מרכזי אופקי שמתאר רצף אירועים מעוות שנבנה מאירועים שמופיעים במרחקים קצובים, משנת 2012 ואילך. ציר ה-y מציין את שנת ההוצאה לאור של היצירה הספרותית שחזתה את המאורע המסוים. בהמשך הוספנו עוד שכבות של ניתוח נתונים בדמות טיפולוגיות טיפוסיות של האירועים הנחזים – שהם על פי רוב אירועים חברתיים, מדעיים, טכנולוגיים ופוליטיים. כללנו גם את הסוגה הספרותית שאליה משתייך כל ספר, וכן חילקנו את האירועים השונים לחיוביים, ניטרליים או שליליים.
החדשות הטובות הן שבשנת 802,701 העולם עדיין קיים!
הייתי בן שש כששמעתי קולות נביחה מהרדיו. אני זוכר שהתקרבתי למקלט כדי להבין מה בוקע ממנו, ונבהלתי נורא. נדמה לי שהבנתי שאין שם כלב אלא אדם, אבל לא סיפרתי על כך לאיש. כעבור שנים הבנתי שהקול ששמעתי היה קולו של היטלר באחד מנאומיו, אבל בשלב הזה הקול כבר החל לקנן בתוכי. לפני כעשר שנים הוא הגיח, ואני התחלתי להקיא אותו החוצה. אז גם נולד בד רנרוא, פרסונה שאני לובש על עצמי ברישומים ובמיצגים שאני יוצר, שהוא הכלאה של אבי, של דמותו של היטלר ושלי עצמי. ב-2006 הצגתי תערוכה שנקראה ידידי היטלר.
ההתחלה היא תמיד רישום בגודל גיליון. כל דבר עשוי לשמש חומר גלם שנכנס לבלנדר המנטלי של העבודה: ציטוטים מיצירות של אמנים אחרים, גיבורי קומיקס וכוכבי פופ, דמותו של היטלר. את הרישום אני מצלם במכונת צילום ישנה, מעביר למצע חדש בעזרת טינר ועובד על התוצאה בטושים צבעוניים. בסוף התהליך אני משמיד את המקור, שהדנ"א שלו שוכפל לתוך הסדרה ועוות בטעויות ההדפסה והעבודה שלי.
לאחרונה חזרתי להרהר בסדרת ציורים שהתחלתי בשנת 89'. בזמנו התעניינתי בטפיל מוזר שהופיע על צמחים בקיבוץ בדמות עקלתון צהוב דקיק, והדימוי שלו נכנס לעבודות. נזכרתי פתאום בהדמיה של נגיף האבולה שראיתי בכתבה בטלוויזיה שנים לאחר מכן: סרט עקלתוני דקיק שמצטיין בשכפול עצמי. בשנים האחרונות עיקרון השכפול הזה פועל בחלק גדול מהעבודות שלי, כאשר בכל פעם הוא לובש פנים וקול אחרים.
כתיבה, בימוי, אפקטים חזותיים ועריכה: טיל נובאק
צילום: איוון רובלס מנדוסה
בהשתתפות: לזלי בארני קול: אנדראס רדזווייט
עריכת קול FX: לוקאס בונוויץ'
באדיבות גלריה Claus Friede*Contemporary Art
מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, מדענים עורכים ניסויים עם מתקני שעשועים משונים במטרה לחקור את השפעתם על המח האנושי. הסרט התיעודי-בדיוני פרויקט המח הצנטריפוגלי, צמח מהמשיכה שחשתי בילדותי לאווירה המוזרה השוררת בפארקי שעשועים. סרטונים מקוריים שאספתי ואנימציה דיגיטלית שימשו אותי ליצירת מתקני שעשועים שאינם קיימים במציאות. הסרט מאמץ את האסתטיקה של תכניות טלוויזיה תיעודיות ומשרטט באמצעותה תמונה אירונית של תעייתו של המין האנושי בחיפוש אחר אושר וחירות.
העיר מרחפת מעל, סמכותית, מראה יוצאת דופן של הנפיל שבתוכו רובנו חיים. זו איקונה של עיר ההווה שפועמת במקצב סיבובי אחיד, כשכל רגע מכנס לתוכו עוד ועוד אירועים חדשים. התדרים הסיבוביים אוצרים בחובם מקצבים חזותיים סמליים של ערים עכשוויות (שנחאי ופראג, למשל, הן שניים מהמקורות המזינים אותם). סיפור מופשט שבמרכזו העיר האוניברסלית מגיע לשיאו במספר שלבים ואז נמוג אל תוך העלטה, כאילו מטען של אנרגיה עוזב את החלל ואז שב ומופיע בכדי לבצע מעגל היפנוטי נוסף.
במקור הוקרנה העבודה על משטח תלת-ממדי שנבנה מאריזות של מוצרים אמיתיים מתוצרת סין. הכיפה דמוית הפעמון יכולה לעמוד כיצירת אמנות בזכות עצמה, כתבנית פיזית מוארת. בעבודה זו אני מבקש לעודד אנשים להתייחס לעיר כמכלול ולעשות שימוש באנרגיה (הדואלית) הפוטנציאלית שלה, שלרוע המזל מתגלמת על פי רוב באופן שלילי, לדוגמא, בהשפעתה על נפשו של אדם. מטרה נוספת היא לנסח גישה חיובית כלפי העיר, כמנגנון הבלתי-נמנע של החברה של ימינו.
מאז ומעולם היה למדיום האדריכלי תפקיד מרכזי בחיזוי עתידה של האנושות. עיר העתיד שימשה כר פורה לאדריכלים ויוצרים מתחומים שונים, אשר ביקשו לקרוא תגר על המציאות הקיימת ולהציג בפני האנושות חזון אורבני אלטרנטיבי.
במדע בדיוני, העיר העתידנית נעה על התפר שבין העיר הטובה לעיר הרעה, בין האידיאל האוטופי לדיסטופיה מוחלטת. היא מציגה בפני הצופה מערך עירוני פנטסטי אך עושה זאת תוך שימוש בדימויים מוכרים. היא מהווה ביטוי לקדמה ומחשבה עתידנית ובתוך כך משקפת את שאיפות ופחדי התקופה שבה נוצרה.
הערים שלא היו מבקשת לבחון את הקשר בין ייצוג העיר במדע בדיוני לדימויים הלקוחים מעולם האדריכלות, תוך פירוק והרכבה מחדש של ציר הזמן הכרונולוגי. באופן זה, נחווית העיר כמסע לא-ליניארי שבו עבר, הווה ועתיד מתקיימים באופן סימולטני.
כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על ספרי המדע הבדיוני שיצאו לאור בארץ בשנות השבעים והשמונים. בספריה האזורית, קרני גרירה בלתי נראות משכו אותי ממדפי הספרים "הרציניים" לעבר כותרים מרתקים, כאלו שהיה בכוחם לקחת אותי רחוק יותר: הרחק מבית הספר, מהקיבוץ ומישראל של אינפלציה ומלחמות, אדריכלות טיח שפריץ ועמימות גרעינית כללית. נמשכתי לכריכות הצבעוניות של הוצאת רמדור, שהזכירו מגזינים ישנים משנות החמישים באמריקה, לקו המאופק יותר של ספריית המד"ב של הוצאת מסדה, ולקולאז'יות שאפיינה את העטיפות שעיצבו אבי אייזנשטיין ושמעון זנדהואז לעם עובד. עשרים שנה אחרי, קשה לי לומר מה מכל זה עודנו יסוד פעיל בציור שלי. ובכל זאת, הרי חלק מהעניין במדע בדיוני אינו המבט לעבר עתיד מדומיין, אלא הפרספקטיבה שהוא מאפשר על ההווה הקונקרטי. יכול להיות שטיח שפריץ וספינות חלל, אנדרואידים ועמימות גרעינית כללית עדיין פועמים בבדים שאני מצייר היום.
הזמן: בין 17:45 ל-17:46, יום שלישי ה-29.12.2015 .
המקום: סטודיו בבניין פנורמה, דרך בן צבי, דרום תל אביב, גוש דן, ישראל, המזרח התיכון, כדור הארץ …
בשבריר שניה, תבנית הסיליקון הנוזלית מתקשה ולוכדת את הדימוי של מה שבתוכה, מעתיקה ושומרת אותו; רגע בודד וספציפי בזמן ובמרחב. הרגע הזה הוא בסך הכל עוד אחד מאינספור הרגעים שעל רצף הזמן-חלל, אבל הוא זה שנלכד בתבנית ולכן "יעלה לשלב הבא" כְּמָה שישמר וייזכר. הר גדל על הראש שלי, עיניו עצומות. מחשבה של רגע אחד משומרת.
בדיוק כך עובדת ההיסטוריה – ללא צדק וללא הגיון. לא יותר מהשתלשלותם של האירועים כפי שנשמרו בזיכרון האנושי, הועלו על הכתב ואוגדו לכדי הגדרה אחת, פשוטה בתכלית: מה שהיה.
ואולם, מה אם כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על ההיסטוריה והפרהיסטוריה שלנו אינו אלא קצה החוט של הסיפור השלם, סיפור שייתכן שהוא אפילו לא "שלנו"?
המשיכה שלי אל שאלות מסוג זה נעוצה בעובדה שסביר להניח כי לעולם לא נקבל עליהן תשובה חד משמעית. גם במסגרת הפרדיגמה המדעית, תמיד קיים סיכוי שכל מה שאנו יודעים היום יופרך מחרתיים, או יתגלה כחלקיק מזערי מן המציאות השלמה. תפיסת האמת שלאורה אנו חיים היא שבר רגעי על ציר הזמן של היקום. יתכן מאוד שתפיסתנו המדעית את הטבע, את החיים ואת היקום אינה אלא הפרק הראשון מתוך סדרת כרכים עבי כרס.
מצויד במחשבות האלו אני יוצא אל תהליך היצירה, שיוליד בסופו של דבר את אם הייתי יכול, הייתי…
באדיבות גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב; גלריה Annet Gelink , אמסטרדם; גלריה Petzel , ניו יורק; ו־ Capitain Petzel ברלין
המפה נוצרה עבור הסרט תופת (2013) בתמיכת הביאנלה ה־ 31 של סאו פאולו, 2014
איור: בתיה קולטון, עיצוב גרפי: גילה קפלן ועודד כורש
מחכים למשיח נוצר בהקשר של סרטי תופת(2013). נקודת המוצא של תופת היא הקמת בית המקדש השלישי בסאו פאולו ("מקדש שלמה" Templo de Salmão) על ידי הכנסייה הנאו־פנטקוסטלית. המקדש החדש נבנה בהתאם למפרט התנ"כי כהעתק מדויק של בית המקדש הראשון בירושלים, שחורבנו במאה השישית לפני הספירה סימן את תחילת גלות העם היהודי מארצו. ת ו פ ת עוסק במיזוג זה בין מקום, היסטוריה ואמונה ומציע תובנות הנוגעות במציאויות המורכבות של אמריקה הלטינית שהובילו לכינונו של פרויקט המקדש. הסרט עושה שימוש במה שאני מכנה "שחזור מטרים של אירוע היסטורי", מתודולוגיה שממזגת עובדה עם בדיה, נבואה עם היסטוריה . הוא עוסק בפרויקט הגרנדיוזי של בניין המקדש החדש תוך הפניית מבט אל עבר העתיד שלו: האם הקמתו בהכרח טומנת בחובה את זרע הפורענות של חורבנו? באמצעות השפה הקולנועית העצמתית של תופת ביקשתי ליצור מצב שבו ההיסטוריות העתיקות של המזרח התיכון קורסות לתוך הווה סוריאליסטי שרוקם עור וגידים מעברו השני של העולם.
בשיתוף שרה מסט (הצבה), ג'ייסון בולטה (סאונד) וניקו יונס (נתונים מדעיים)
הסרטון התבסס על נתונים שסיפק שותפי לפרויקט, האסטרופיזיקאי ניקו יונס.
העבודה נוצרה במקור עבור כנס שציין את תרומתו העצומה של אלברט איינשטיין לפיזיקה המודרנית. השתמשתי בתכנה שנכתבה במיוחד עבור הפרויקט ליצירת סרטון אנימציה שמתאר את פני השטח והדינמיקה הפנימית של חורים שחורים. הספירלות הדרמטיות שבמרכז ההקרנה מייצגות את גלי הכבידה שמחוללים מסלולי "זום-סחרור" – תופעה חשובה בחקר החלל, שנוצרת במערכת בינארית שבה שני חורים שחורים חגים זה סביב זה. בדומה לרוב עבודותי, הדמיה של חור שחור משקפת את העניין שלי באסתטיקה של המדע, ובאופן שבו הידע המדעי משנה את הדרך שבה אנו מבינים את קנה המידה, הזמן והאנרגיה של גופנו.
הפילוסוף היווני תָאלֵס זיהה את הראשית — המקור לכל הדברים והיסוד שמאחוריהם — עם המים. הפילוסוף (אשר עסק באסטרונומיה, גיאומטריה וקוסמולוגיה והרבה במסעות) חיפש אחר חוק טבע שבכוחו להסביר את התופעות כולן באופן עקבי ומתוך עיקרון פנימי ולא בעזרת מאורע מן העבר, כלומר לא מתוך הסתמכות על ההיסטוריה. הצהרתו כי "הכול מים" נוגעת ביסוד המשותף לכל התופעות: עובדת השתנותן המתמדת. הכולמים היא אחת מתוך שבע פרישות הכלולות בפרויקט האטלס, שאותו יצרתי במהלך שנות שהותי בבניין נטוש ומיועד להריסה ברחוב ברנר 17 א' בלב תל אביב. ה"חתך" שחוזר בכל צמד כתוצאה מהצמדתן של שתי יחידות בד מסמן את צורתו של ספר פתוח שדפיו הופרדו ונתלו זה לצד זה, ובה בעת גם חוצה את הצורה/דימוי ומפרק אותה. היחידות המפוצלות, רחבות יריעה, מתבררות כחלקים ללא שלם, כמו דפים מספר שלא נכרך. העבודה על מחזור ה אטלס הייתה כמו נסיעה בזמן. עבדתי כאילו מודל היקום כולו מונח על תשתית מקומית וארעית החוסה בלב החיים העירוניים שלנו. תכונות המקום, ובייחוד כתליו, שימשו כבסיס חומרי משמעותי לעבודות, מעין מצע דינמי שעליו נרשמו עקבות המסע למחוזות רחוקים בעבר ובעתיד.
נקודת המוצא של הציורים שלי היא תמיד תמונות שאני מצלמת, כאשר המצלמה משמשת אותי כמעין ספר סקיצות. חלק מן הדימויים מעידים על העניין שלי בריבוד ושזירה של חללים שונים זה לתוך זה. קדמת התמונה והרקע מתמזגים ומחליפים מקום, תוך יצירת גירוי ומתח חזותיים. דימויים אחרים מצולמים במקומות שהם בעת ובעונה אחת מסוימים וכלליים. אלו הם בדיוק סוג המקומות שמעניינים אותי ומשמשים כבסיס לציורים שלי, שבהם אני מעצבת אותם בכיוונים שונים.
שמו של הציור בין לבין משקף את העניין שלי ביצירת מקום שמתקיים באופן דואלי. הצופה יכול להיות מי שעומד בחסות החלל הסגור ומביט החוצה, אל עבר האורות הבוהקים באופן מלאכותי, או מי שעומד בחוץ ומתבונן פנימה. שתי האפשרויות לקריאת העבודה עובדות היטב.
ציוריו של משה אלנתן גדושים בהתרחשויות בקנה מידה קוסמי ובסצנות תנ"כיות, בדיוקנאות מנהיגים מבן־גוריון עד סטלין לצד סמלים עלומים, בספוטניקים, טילים, חלליות וכוכבי לכת ובסידורי פרחים מרהיבים. המיתי והעתידני, היומיומי והנורא־הוד, האנושי והקוסמי מועלים על מצע הבד או העץ הלבוד בעצמה האופיינית ליוצרים עצמאיים שצמחו מחוץ לקאנון ולקהילת האמנות הממוסדת. בחייו תויג אלנתן כצייר נאיבי, ונודע ברחוב הירושלמי בעיקר כ"מלך הפלאפל", על שם המסעדה הקטנה שהייתה מקור מחייתו. בחינה מעמיקה של עזבונו האמנותי מעלה דיוקן של אדם שחי חיים אינטנסיביים לפני שהחל לצייר, ויוצר שחושיו המחודדים ידעו להגיב להתפתחויות הטכנולוגיות והמדיניות האחרונות של זמנו.
היינו בונים שריון; תכונותיו יספקו את הנדרש על מנת להישאר בגדר פוטנציאל קיומי בלבד; צבעו לא יהיה מוחלט, ישתנה ללא הרף, ויהיה תלוי בחיצוני לו (זווית האור, זווית המתבונן); דמותו תהיה קרועה (קרע טורוס) ולא תוכל לממש את כל הגלום בתבניתה הגיאומטרית. צורתו תעמוד על המעבר שבין דו-ממד (פריסה) לתלת-ממד (אובייקט) ותהווה פוטנציאל רב-ממדי.
חיפויו ההולוגרפי (חומר בעל יכולת קידוד) יהווה מקור לעודפות מידע, על כל גווניו. יש לומר – אינסוף התצורות שיכלנו לקרוס לתוכן; הקיום הוא בין שברי דברים / (יש לזכור) / מגדלים הם גם בורות.
ידו המורמת של פסל החירות הפכה לאטריבוט הכרחי בסרטי מדע בדיוני רבים. לפעמים היא נכנסת לפריים על רקע אסון טבע או פלישת חייזרים, לפעמים האקשן מתרחש ממש בתוכה או על הלפיד שהיא אוחזת, ולעתים היא מגיחה מהאדמה בנוף פוסט-אפוקליפטי. זהו דימוי שקרוב לליבי ועומד במרכז מחקר חזותי שאני עורך בסטודיו.
בדומה לפסלים רומיים עתיקים, גם ידו של פסל החירות נטולת יחס לאיכות אמנותית או פלסטית. מעמדה כרוך בתהליך המכוון של הפיכתה של ניו יורק מישות פיזית לאיקונה חזותית, שמשתקף בעיקר במדיה פופולרית ודימויים קולנועיים. בהקשר זה אפשר לראות בידו של פסל החירות סמל על-זמני של תקופה ואידיאולוגיה, הדבר היציב ובעל הנוכחות הרציפה היחיד בנוף המשתנה. היא יוצרת הקשר מזוהה, רקע שעליו אפשר לקרוא את הטרנספורמציות בנוף, בזמן ובפעולה של הסרט.
בהצבת חרות קבורה בחצר מוזאון פתח תקוה לאמנות רציתי להפוך סביבה אורבנית שלמה לפריים מתוך סרט מדע בדיוני. מבחינתי זו עבודת נוף שעוסקת בהחלה של זמן על מקום, בדיפוזיה בין עולמות, ובנוף שמכנס מציאויות המתרחשות בשני מיקומים שונים במרחב לנקודת מגוז אחת.
בהשתתפות: אורי גולד ודבורה ארושס
מוזיקה: חנן רביבו
סאונד: בועז בכרך
ע. הפקה וארט: מעיין שי מי-רז
בעידן שבו הגבולות בין הווירטואלי לממשי רק הולכים ומטשטשים, האם הקדמה הטכנולוגית בהכרח מצביעה על התקדמות האנושות? Sight מתרחש בעתיד שמעבר לפינה, כאשר טלפונים חכמים כבר הוחלפו בעדשות מגע חכמות שמציעות ייצוג חדש של העולם – מציאות רבודה (augmented reality). בעולם שממזג לחלוטין בין המציאות למרחב הווירטואלי, אפליקציות מנהלות את סדר היום שלנו ומשחקים הופכים את חיינו למהנים ומועילים יותר. הסרט עוקב אחרי יום בחייה של הדמות הראשית (פטריק) ומספק מבט ביקורתי ולעיתים קודר על החברה ועל הכיוון שאליו מועדות פניה.
www.robotgeniusfilms.com
יוקי אונה היא הרוח במכונה עוסקת בפוטנציאל הגלום בזיכרון או חלום מודחק, ששב ועולה לפני השטח. האם אפשר לאחזר זיכרון באופן מושלם, כשם שעושות מכונות זיכרון אלקטרו מכניות – (מחשבים)? והרי, כשזיכרון צף ועולה מהאזור המודחק של התודעה, עצם תנועת המנגנון מייצרת חריגה, והזיכרון, החלום, או פרטים מהם, משתנים. המערך הזוכר הוא חלק מן הזיכרון, כך שפעולת ההיזכרות עצמה משנה את המידע.
Yuki Onna (אשת השלג) הוא סיפור רוחות יפני שמופיע באסופת הסיפורים – Kwaidan) "רוחות"(ומגולל את סיפורו של חוטב העצים מינוק'יצי ( Minokichi ). בליל סערה פוגש מינוק'יצי באשת השלג הנוראה וזו חסה על חייו בתנאי שלא יגלה זאת לעולם. הוא נוצר את סודם עד שלילה אחד, שנים לאחר מכן, הוא נזכר במקרה ומספר את הסיפור לאשתו.
העבודה היא מכונה שמציגה מחזה בשלוש מערכות המופיעות סימולטנית על במות נפרדות, ומקפלות בתוכן את סיפור העלילה של יוקי אונה. הן הבמות הן המוצג עליהן עשויים מנייר זרחני קולט אור כך שהם מתפקדים בו זמנית כמסכים קולטי אור וכאובייקטים מטילי צל. המערך צובר אור – וצללים במצבו המכונס וכאשר עולה המחזה, נפרשים הצללים ומתרחקים ממקורם במחזור מעגלי קצוב. הארכיטקטורה, המכניקה והחומרים שמהם בנויה העבודה מייצרים אינספור נקודות חריגה שדרכן חומק הזיכרון החוצה, באישון הלילה של התודעה.
קארל האנס יואכים ינקה (1909 – 1988) היה אמן וממציא גרמני. הדגמים והרישומים שבהן נפרשות המצאותיו בתחום התעופה והחלל, נוצרו רובם ככולם במהלך אשפוזו בבית החולים הוברטוסבורג שבוורמסדורף, ומאוחר יותר בביה"ח הפסיכיאטרי ארנסדורף, שבו שבילה את ארבעים השנה האחרונות של חייו. ינקה אובחן כסובל מפרנויה סכיזופרנית כרונית, הפרעה שמאופיינת בין השאר בשיגיון־ממציא. מעל ל־ 2,500 רישומים מתעדים את המצאותיו, שכללו בין היתר דגמים של כלי תעופה המונעים בכוח גרעיני, מנורות ביתיות שאוספות אנרגיה סטרית (steric energy) וספינות חלל שטסות ללא כל צורך באנרגיה. הוא בנה מודלים של כלי טיס, חלליות עתידניות ומתקנים אלקטרומגנטיים, עיצב תרשים זרימה הממפה את התפתחותו של המין האנושי, חיבר אסטרטגיות פוליטיות וצבאיות והותיר אחריו התכתבות ענפה. בין כתביו אפשר למצוא גם רעיונות לשימוש באנרגיה גרעינית לצרכי שלום ולמקורות אנרגיה חדשים שמתבססים על השדה המגנטי של כדור הארץ. ינקה לא ראה את עצמו כאמן אלא כמדען, ורישומיו אכן ניחנו בדיוק שהעניק להם סמכות כמו־מדעית, עד שקשה היה לפטור אותם כתוצריו של דמיון מפותח בלבד. בצוואה שהותיר לאחר מותו כתב ינקה "אני מבקש כי התמונות והאלבומים ימסרו למשמרת, לצד הרישומים והמודלים הרבים שיצרתי עבור האנושות".
הרישומים שלי עושים שימוש בסמלים מיסטיים במטרה לחקור את הדחף הקולקטיבי הלא-מודע והלא רציונלי עתיק היומין שאורב בשוליהן של התרבות והציוויליזציה האנושיות. הם שואבים השראה מפולחנים עתיקים, מיתוסים מומצאים ומונומנטים היסטוריים, ויוצרים מציאות היברידית שמתמקדת בצד האפל של חלומות קולקטיביים ובגרסאות מוטות של ההיסטוריה, שהולדתן בתקוות ותשוקות. בעבודות אני מבקשת לעסוק בנקודות ההצטלבות שבין מיתוס, היסטוריה ופנטזיה, באופן שבו הבניות בדיוניות "מולבשות" על הטבע, ובקלות שבה ההיסטוריה קורסת אל תוך הפנטסטי. בכך אני מעמידה גישה שונה אל מול זו שאנו מגדירים ומכוננים כמרחב התרבותי.
העבודות בתערוכה פורשות דיוקן של הרואיות שממקם את ההיסטוריה התרבותית הגרמנית בהקשר של הבטחה עתידנית. על ידי שימוש בחומרים מן המוכן, כמו קומיקס וכריכות ספרי מד"ב, אני מנכסת את הסימבוליזם של הפנטסטי על מנת להרכיב מחדש חזיונות של זהות לאומית. מונומנטים היסטוריים ויצירות אמנות כמו Niedersachsenstein של ברנהרד הטגר (Hoetger) ומלאך מרחף של ארנסט ברלך (Barlach) מאכלסים, באופן מפתיע, נופי מדע בדיוני בסרטי פולחן דוגמת מכונת הזמן ושלב 4. באמצעות חילוצם של רגעים מוזרים מן ההיסטוריה הגרמנית ושתילתם חזרה בהווה של ימינו אני חוקרת את הרעיון של טעות-בתרגום ההיסטורי, ומציגה הרהורים על אודות אי-רציונאליות ולאומנות.
סרטון היוטיוב של רוברט מרטנס נוצר כמחווה לקארל זימן (1910-1989) – במאי קולנוע, אמן, מעצב תפאורות ואנימטור צ'כי. עיקר תהילתו של זימן היא על ששה סרטים באורך מלא שבהם הביא לדרגת אמנות את השילוב בין שחקנים חיים לטכניקות הנפשה חדשניות. רוב הסרטים, שנוצרו בין השנים 1955 ו-1970, התבססו על סיפוריו של ז'ול ורן, ביניהם מסע לבטן האדמה (1955) ואי המסתורין (1967). בין השאר אפשר לראות את השפעתו של זימן על במאים כטרי גיליאם, ווס אנדרסון וטים ברטון אשר שאבו השראה מהאופן שבו שילב הנפשה ותפאורות מצוירות לפרטי-פרטים.
זימן היה מחלוצי האסתטיקה שמכונה כיום "סטימפאנק" (Steampunk), שממזגת טכנולוגיה בדיונית אלטרנטיבית בעולם ויקטוריאני שמבוסס על כוח הקיטור (כלומר לפני השימוש בחשמל). למעשה, איכות זו אפיינה גם את חזונו הטכנולוגי-עתידני של ורן, שתואר בתחריטים המסורתיים שליוו את ספריו. הסרטון של רוברט מרטנס הוא מחווה של מעריץ המורכבת מסצנות שלקוחות מכמה מיצירות המופת שביים קארל זימן לאורך הקריירה שלו.
עבודותי משקפות מודעות לדברים העתידים לבוא, לאסונות מתרגשים ולאירועים בקנה מידה אפוקליפטי. הן אפופות אותה תחושת פליאה המוכרת היטב לחובבים מושבעים של מדע דמיוני כחוויית הבסיס של הז'אנר — ושאותה אפשר לזהות גם עם נוכחותו של הנשגב בעידן החילוני. כמעט תמיד הדמויות האנושיות בעבודות צופות באירועים קוסמיים "נשגבים": כוכבי־לכת ושמשות, מבנים ואירועים מרחפים מעל ראשיהן,כמו מאיימים להתרסק מטה בכל רגע. באי ההלימה המכוונת בין קנה המידה העצום שבו פועלים הנרטיבים של העבודות ובין גודלן הצנוע אני מבקש להתרחק מהפיתוי שבספקטקל. חוסר איזון זה מעניק לעבודות משקל מסוים, שמהדהד גם בקומפוזיציות שמציבות את הדמויות בתחתית התמונה כשגבן מופנה אלינו, כך שאנחנו מתבוננים בדמויות שמשכפלות את מעשה הצפייה שלנו־עצמנו. אני משתמש במאגר אינסופי של דימויים, וכמעין בריקולר, בונה משפטים חזותיים חדשים מ"הברות" שנוצרו עבור הקשר אחר לגמרי. מתוך הכלאה זו צומח חלל שלישי שבו אמיתות מקובלות מתחילות להתפורר; מרחב שהדינמיקה האסוציאטיבית שלו אינה ברורה לגמרי.
אני משתמש במצב זה של חוסר יציבות על מנת לבצע "אתחול מחדש" של הדמיון. חיוניותו של אתחול מעין זה בולטת היום יותר מאי פעם, בעידן שבו היכולת הפשוטה לדמיין נרמסת ומוחלפת באופן שיטתי על ידי חזיונות ראווה מסמאי עיניים.
בימוי: דניאל לנדאו
צילום: בן הרצוג
צילום סטילס: דימה וולרשטיין
עריכה: זיו אפלברג
ארט: שי גובהארי
סאונד: דניאל מאיר
האסטרונאוט, בדומה לאמן, יוצא למסע בעל חשיבות היסטורית שהוא גם מסע למימוש חלום אישי. בדרך להגשמת חזונו יאלץ להתמודד עם מכשולים רבים, אבל התשוקה, הרצון וההתמדה יעזרו לו להתגבר עליהם (גם אם לא בצורה האלגנטית ביותר). בתהליך הוא יגלה שלעיתים הנחישות והדבקות במשימה מחפות על הפגמים. המסע להקמת דוכן פלאפל על הירח יוכיח שבכוחו של יחיד חדור מוטיבציה – אפילו אם זו מתועלת למימוש המשימה המופרכת ביותר – להכפיף את העולם כולו לרצונו. הרצון להשמיע קול ייחודי, גם במחיר חתירה כנגד ההיגיון הבריא והשכל הישר, מוביל את האסטרונאוט למסע חסר תוחלת, המסתיים בתרועת ניצחון אבסורדית.
המבנים נולדים מאיסוף בלתי פוסק של חומרים וחפצים שאני מביא אל הסטודיו, עומד על טיבם ומשלב יחד בחיפוש אחר אובייקט אנכי כלשהו. לעתים קרובות, התוצאות הן טוטמים שכל מטרתם לסמל הצטרפות למרוץ אחר גובה וכוח המשותף לציוויליזציות שונות משחר ההיסטוריה. השאיפה לגובה והערצת הגדול והמרשים טבועות בדנ"א שלנו. ממגדל בבל ועד לגורדי השחקים של ניו יורק — ההיסטוריה של האדריכלות רצופה זיגורתים שביטאו את הרצון האנושי לגעת בכוחו של האנכי. בשנים האחרונות אני בוחן את דימוי המגדל בהקבלה למבנה רקטי, וכיצד דפוסי אדריכלות ואובייקטים מסוימים מושפעים מהתרבות והטכנולוגיה של החברות שיוצרות אותם .הפסלים שלי מצביעים על דיאלוג מתמשך זה בין המבנה למשתמש, ובין מבנה קונקרטי למשמעותו הסמלית בתרבות ולמאפייניו הטקסיים.
