לו הייתי גוף

התערוכה לו הייתי גוף מפגישה אמניות ואמנים שעוסקים בשבריריותו ובחלקיותו של הגוף, על שלל מופעיו הגשמיים והנפשיים, אנושי או לא-אנושי. זה הגוף הנתון במאבק קיום בזמן הווה, אך משקעיו טעונים בזיכרון של תולדות הדברים. חרף גשמיותו הוא רוח ותודעה מופשטים, קורפוס של דיבור ומחשבה הנעוץ בחומר.

ברקע התערוכה רוחשת מציאות מקומית קשה מנשוא, שבה גופם של יחידים והגוף האזרחי כקולקטיב חשופים ונתונים בסכנה מתמדת, במצב חירום של מלחמה וטראומה מתמשכת. עם זאת, שורשי התערוכה נעוצים במחשבה על האינות שבלב הגוף כמושג, כתווך בינינו לבין העולם, המצוי ברצף בין החי והאורגני לבין הדומם, המכני והווירטואלי. באמנות הישראלית הגוף אינו מופיע כמובן מאליו; הוא לעולם חמקמק ומבקש הגדרה מחודשת, בין השאר בשל כובד משקלן של תפיסות דתיות וחברתיות.     

 ב"גן עדן", החלק השלישי של יצירת המופת הקומדיה האלוהית (1308-20), דנטה אליגיירי מביע השתאות – בקריאתו "אם הייתי גוף" (S’io era corpo) – מכך שגופו הפיזי עולה לעולמות העליונים, באופן הסותר את חוקי הטבע המוּכּרים על פני האדמה. דנטה מתעמק בפלאיות מסעו, מדגיש את האיחוד בין האנושי לאלוהי, ומהדהד את מסעו של אודיסיאוס ב"ים הקיום הגדול" כמטאפורה לגורל האדם האחוז בטבע. הוא משווה בין יחסו של האדם לאלוהות לבין היחס בין גוף העצמי לגוף האחר – במקרה זה, כוכבי הלכת – כאשר הגוף אינו נושא ואינו מושא. קרוב יותר לימינו, ז'אן-פול סארטר טען ש"האַיִן שוכן בלב ההוויה כמו תולעת", שכן בליבתו של ה"יש" קיים רִיק או "אַיִן" מהותי, המערער את תחושת היציבות והמשמעות שלנו; ואילו ז'אן-לוק ננסי סבור שהגוף הוא המקום של ההוויה על כל מובניה – פיזיים, נפשיים ומחשבתיים, ולכן יש לנסח אותו כל הזמן מחדש, לגעת בו, להיות נגועים על-ידיו. ההוויה כגוף היא תמיד "להיות עם" גופים אחרים, שכן ניסוחו של הגוף אפשרי רק מחוצה לו, בתווך שבין הזהוּת המבודדת לבין תחושת קיום קולקטיבית יותר.

 כזה הוא גם מופע הגוף בקרנבל, שמיכאיל בחטין רואה בו סימפטום של חוויית הקיום הדו-ערכית. הקרנבל הוא אירוע השתתפותי שבמסגרתו הגוף אינו סגור בתוך עצמו אלא פתוח לעולם, תוך טשטוש בין גבוה לנמוך וחגיגת הקִרבה בין הרחם לקבר. גם קלייר בישופ רואה במופעי הגוף באמנות פעולה השתתפותית, שיש בה פוטנציאל לשינוי חברתי ולקידום ערכים דמוקרטיים – גם אם הדבר בא על חשבון הדימוי החזותי.     האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה יוצרים גופים אוטונומיים וחושניים, גשמיים ורגשיים, פוליטיים וקמאיים – התרחשויות, דימויים ואובייקטים הנדחפים ומרחפים, נמשכים ונשברים, בעודם חוקרים את המרווחים בין הישות והרִיק, המקום והזמן.

אמנים: סשה אוקון, יקירה אמנט, עדי ארגוב, רימה ארסלנוב, דוריס ארקין, יסמין דייויס, מוחמד טוח'י, נירית טקלה, אביטל כנעני, עופר ללוש, הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, סיגלית לנדאו, מיה מוצ'בסקי  פרנס, מרב מרודי, ורה קורמן ועמרי אלורו, אלכס קרמר, יאנה רוטנר, יובל שאול, יואב שביט, יגאל תומרקין