כתם שמש / אליהו אריק בוקובזה

עבודתו של אריק אליהו בוקובזה פועלת בפער שבין מראית עין פתיינית ודקורטיבית של ציור כמו-ילדי לבין התבוננות נוקבת בקרבי התרבות הישראלית, כנעיצת סיכה בבלון של סממני ההגמוניה והקאנון. שדה ההתייחסות של בוקובזה הוא מחסן הדימויים של הציונות ושל האמנות הארצישראלית – סמלים שחוקים ותיאורים חבוטים, שאותם הוא מרוקן ממשמעותם המקורית במופעים של זרוּת, אי-שייכות ותלישות חברתית. לכל אלה בוקובזה מעמיד כעין זיכרון-נגדי – פרקטיקת זיכרון הנוגדת את ההיסטוריה הרשמית ומבצעת החייאה והנְכחה של היסטוריות נשכחות, מודחקות או מושתקות. תמונת המציאות הלעומתית מערערת-סותרת ולעתים גם מרחיבה-משלימה את המוסכמה – אם בהכללת ערבים בתיאורי המקום בנוסח ציורי נחום גוטמן; ואם בכינון מחודש של פנתאון האמנות של בוריס שץ כך שיכלול גם אמנים ממוצא מזרחי, אלה שנושלו ממנו בימי "בצלאל" בתיוגם כ"אומנים". בתערוכה הנוכחית מציב בוקובזה זיכרון-נגדי גם למורשת של אמני "אסכולת פריז" היהודים והארצישראלים, שנהרו למרכז זה של אמנות המערב והמודרניזם. בתוך כך הוא משלים גם את תמונת הזיכרון הפרטית שלו, כאשר הוא מעמת את זכרונותיו מילדותו המתוקה בפריז עם תפיסת המציאות של האדם המבוגר, שחווה גילויי גזענות והתנסה בקשיי ההיטמעות של יוצאי צפון-אפריקה, בצרפת ובישראל כאחת.
אם בעבר, כדי ליישב סכסוכי זהות בין מזרח למערב, השתמש בוקובזה ברשת הביטחון של תולדות האמנות ונעזר בבני משפחה בדויים שנשתלו לצד בן-דמותו הנצחי – הפעם האלטר-אגו שלו מופיע בדמות הילד הפריזאיEric , שלצדו אטריבוטים המעוגנים עמוק בתרבות הצרפתית ומוּכּרים בעיקר למקומיים. המסע, המורכב מנתזי זכרונות ודמיון פורה, נשען על סיפורו האישי ומגולל בחטף את הסיבה לעזיבת העיר: "אריק הולך להביא את השמש", הסבירה המורה בכיתה את פשר עזיבתו הפתאומית באמצע שנת לימודים. המורה אף יזמה הצגת תיאטרון בובות צרפתי מסורתי ("גיניול"), שבה שיחק בוקובזה את עצמו כבובת-יד האוחזת בגלגל השמש (שהרי ה"לבנט" הוא מקום עלייתה-זריחתה).
מהלך ציורי מטלטל זה, כעין חזרה לגן עדן האבוד, מציף חֶסר ואובדן תום ומשדר זרוּת במקום, בכל-מקום. השיבה הביתה מלֻווה אפוא בתודעה הבוגרת של גיבור שכבר הוחתם בצלקת אודיסאית, וככל שיבה מאוחרת היא מוּעדת לכישלון. למסע מצטרפים אמנם חברים חביבים ומגוננים וקציפות מפתות – אך הרחקת העדוּת מערטלת את גן עדן, בדמות הפארק הפריזאי, כאתר של רוע המפעפע מתחת לשמיכת הילדוּת החמימה.
מיצב אנימציה המהווה את לב התערוכה מתחקה אחר חוויית הצפייה ב"גיניול" – תיאטרון בובות כף-יד המוצג תחת כיפת השמים ופונה לילדים ומבוגרים כאחד. ההצגה שכאן מעוררת מחדש את נסיבות העזיבה של פריז המעטירה, שמהן התעלמה המורה בהצגת הפרידה שארגנה. העבר של הילדוּת בעיר האורות שב ונעכר בצללי האנטישמיות, המזכירים לגיבור ההצגה – החוטף מכות מכל שאר הדמויות – את מוצאה של משפחתו ואת העלבון של כינוי הגנאי ליוצאי צפון-אפריקה בצרפת, "רגליים שחורות" (Pieds-noirs).
כתפאורת-רקע להצגה וכחלק מהתערוכה משמשים ציוריו של צבי שור (1979-1898) מאוסף מוזאון פתח-תקוה לאמנות, המתארים את נופי פריז, יפו, וגן יד לבנים שליד המוזאון. שני מסלולי הגירה, הלוך ושוב, מתפקדים אפוא בתערוכה על ציר ישראל–פריז, שכן גם שור – כציירים ארצישראלים רבים אחרים – יצא לפריז במחצית השנייה של שנות ה-30 והתקרב לחוג הציירים היהודים בעיר, שביקשו להיות חוליה בשרשרת המודרניזם הצרפתי אך סווגו כ"זרים" או כ"חסרי מולדת". פריז של שור, עגמומית וריקה, ערוכה בצבעי ירוק-חום כהים הרחק מן העיר הצבעונית והתוססת של בוקובזה, המביט בה לא כעובר-אורח אלא כבן המקום ומציגהּ כמקבץ של צורות גיאומטריות בגוונים בוהקים.