כתם עיוור

משתתפים: אסף עברון, אורי דרומר, דופראס: (ליאורה בלפורד ועדו גוברין) עם אוסקר אבוש, דפנה שלום, חליל אלטינדרה, יאן טיכי, יוחאי מטוס, מאיה שאן באודן, מיכה אולמן, מירי סגל, מנאר זועבי , סולמז שהבאזי, סשה סרבר, ראאד בואיה, שי עיד אלוני.
"כיצד תוכלו למפות את הכתם העיוור? עִמדו במרחק 50-30 ס"מ מן המסך וכסו את עינכם השמאלית; קַבּעו את עינכם הימנית בנקודה השמאלית (+). כעת התרחקו אט אט מן המסך. בשלב כלשהו תראו שהנקודה נעלמת מן העין".
"כעת, מה את רואה?" "אני רואה שאינני רואה"
0 +
כתם עיוור
תערוכה זו חושפת כתמים עיוורים וחסמים במבט הקולקטיבי המופנה אל המרחב החברתי, הפוליטי ואל המרחב הבנוי במזרח-התיכון. העבודות המוצגות בתערוכה בוחנות את הכתמים העיוורים, כפי שהם משפיעים על שדה האמנות המקומי, על תפיסת היחיד את הקולקטיב (ולהיפך – על תפיסת הקולקטיב את היחיד) ועל תפיסת החלל האדריכלי-המוזיאלי.
כתם עיוור קיים בכל עין וניכר בשדה הראייה שלה. אותו חלק של קרקעית העין, שבו לא מתפרסים תאי הרשתית הקולטים את האור – זהו האזור שבו העין אינה מסוגלת לראות. בחיי היום-יום איננו מבחינים בקיומו של הכתם העיוור הואיל ואנו משלימים, שלא במודע, את הנתונים החסרים באמצעות מנגנון פיצוי קוגניטיבי. בתהליך העברת המידע מן העין אל מרכז הראייה שבמוח קיים אפוא כתם עיוור, המשפיע על התפיסה שלנו את הסביבה ועל התנהגותנו הסביבתית. מושג הכתם העיוור מתרחב וחורג מן ההגדרה האופטית והפיזיולוגית המצומצמת, כאשר מחילים אותו בהקשרים חברתיים, פסיכואנליטיים ופוליטיים. בהקשרים אלה, הכתם העיוור מציין מבט מוגבל על הסביבה והחברה המתבסס על הנחות יסוד תרבותיות-חברתיות המתקבלות כמובנות מאליהן.
בתערוכה זו נעשה שימוש ב"כתם העיוור" כמנגנון ביקורתי המאפשר התנסות מרחבית. בממד אחד, "הכתם העיוור" מצביע על המבט המוגבל ועל פעילותה של האמנות למען חשיפתם של אותם אזורים, שאינם נקלטים על ידי העין הרואה בגלל קיומם של הכתמים העיוורים; בממד אחר, הכתם העיוור מתבטא כהשעיה של התפיסה החזותית, כ"היסח הדעת" – מצב המאפשר את התנסותו של הגוף במרחב.
חשיפת הכתמים העיוורים נעשית ברגעים של "היסח דעת", בהבזקים של זמן, של אור ושל תנועה בחלל האפל. כאשר התודעה ניצבת מול עומס חזותי, נוצרים רגעים של "ריק". רגעים אלו הם המצב הסיפּי שבין המודע לבין הלא מודע, בין החוויה הקולקטיבית לחוויה הסובייקטיבית. היסח הדעת הוא אמצעי, מעין תחבולה המעבירה את הצופה ממצב של התבוננות למצב של פעולה המרחיבה את שדה הקליטה של החושים ואת מתן הפירוש הקוגניטיבי למה שנקלט בהם. בפעולה זו הופך הקהל מצופה למשתתף, השתתפות הנוצרת באמצעות קולקטיביות המודעת לעצמה והמתערה בחלל בדרכים לא צפויות. כך מתפקד הכתם העיוור כפונקציה של "העדר ראייה" בהיבט החיובי שלו, והוא מאפשר למרחב התערוכה להתפענח באמצעות השהיה והשעיה של התפיסה החזותית הטהורה ובאמצעות פתיחת אפשרויות של ידע מישושי חדש, רב-חושי, הכרוך בהתנסות הגוף בחלל ובזמן של התערוכה.
ההשתתפות היא העומדת בבסיס התפיסה האוצרותית של התערוכה, והיאפותחת טווח פעולה רחב, מרחב השתנויות הנתון בתנועה מתמדת, אשר מַבנה זהות בין החלל לבין הגוף באמצעות הקשר ההדדי ביניהם. באומרנו "גוף" כוונתנו לחזרתו-פנימה אל חלל התצוגה של הגוף הפוליטי, גוף קהל המבקרים, הגוף הטכנולוגי, הגוף שאינו "שלם". באמצעות הטכנולוגיה עברה המערכת החושית של האדם הכשרה מורכבת המאפשרת התנסות רחבה יותר של החושים והשתתפות במרחב.
המכניזם המורכב של השתתפות והבניית זהות בחללי התצוגה מסתמך על פרשנות, תנועה ואירועים בלתי צפויים, שבהם יוגדר המרחב מחדש על ידי התנסות ממשית של הקהל, שאינו ישות סינגולארית המתפקדת באופן קולקטיבי, אלא קהל מבקרים המתניידים בין החוויה הקולקטיבית לחוויה הסובייקטיבית – ומגדירים מחדש את המכניזם הזה.