כרמית חסין: לשיר על העצמות

"גם אנחנו 'נהיות' כשאנו יוצקות נשמה על העצמות שמצאנו; בעודנו יוצקות את כמיהותינו ושברון לבבנו מעל העצמות של מה שהיינו בצעירותנו, של מה שידענו במאות עברו על ההתעוררות שחשים בעתיד".
-קלאריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים (מודן, 1997)

כרמית חסין (נ' 1977) מציגה פסלים שבתווך בין הגופני למופשט. הם ניצבים לגובה, כאלמנטים המשלבים שלושה עולמות צורניים-חומריים: קימורים אורגניים בשרניים, מבנים תעשייתיים ותופעות גיאולוגיות. ההכלאה המשולשת מדגישה את הניגוד בין ארעיות הגוף האנושי לבין עמידותם של מבנים הנדסיים ומכונות, ושל אובייקטים טבעיים כמו סלעים. במבט נוסף על העבודות מתגלות עקבות של לחיצת יד אדם לצד משטחים חלקים הנראים כמעשה מכונה. הקשר הסימביוטי בין גוף, מכונה וטבע מצמיח מתוכו, שוב ושוב, מוטציות גופניות – שילובים חדשים, עיוותים וטרנספורמציות של הגוף, המייצגים את דרכו של הגוף האנושי להסתגל ולהתאים את עצמו לסביבה משתנה.

 בספרה רצות עם זאבים טוענת קלאריסה פינקולה אסטס שניסוחים לוגיים או טיעונים רציונליים לא יאפשרו לנו להתקרב אל עומק הנפש, ובפרט אל הנפש הנשית; גישה אל הנפש תתאפשר באמצעות שפת הדימויים והסמלים הנובעת ממחוזות עולמנו הפנימי – דרך החלומות, יצירות אמנות, אגדות ומיתוסים. לאורך הספר מתוארת דמות אשה זקנה המלקטת עצמות, ולאחר שמצאה את כל החלקים היא שרה לעצמות וגורמת להן להעלות בשר, לקרום עור וגידים. בנפש טמונים כוחות פנימיים של חידוש והחלמה שרק ממתינים להתעורר ולהניע מסע של חיבור מחודש אל אותם אזורים עמוקים ועצמיים שנשכחו, מחוזות של דמיון ונבואה המתגשמים במסע החיפוש של הנפש אחר מהותה המלאה.

 בתערוכה חסין מקבעת טריטוריה ומחברת את הצופה לתחושת השהות של גופנו הוודאי, ללא כל קשר לכישוריו או למגבלותיו. בעבודתה היא שואבת מן הכוחות הנשיים המוּלדים של האינטואיציה והחושים ומעוררת בצופה מודעוּת לעצמי ולסודותיו. החומרים והצורות נטענים במשמעות ובאנרגיה, בדומה לאלה הנרקחים במעשה האלכימיה. בחלל שאפשר לדמיינו כמעבדה, פסל גושי דמוי כספית צומח על סולם, המשמש מקפצה ומאחז-תמיכה בעת ובעונה אחת. אובייקט אחר – מעין "קריפטונייט", המינרל הבדיוני ששואב את כוחותיו של סופרמן – מופיע בתנוחת פייטה אמהית. החיבור בין הצורות האמורפיות לבין מבני המתכת מזכיר מערכות שיקום ותמיכה (רפואיות, פוליטיות), שבהן המבנה החיצוני מחזיק את החומר הפנימי. תמיכת המבנה החיצוני בגושיות האורגנית, שכמו שואפת לפרוץ את גבולותיו, רק מעצימה את המתח בין החוץ לפנים.     

פסליה של חסין יוצרים תחביר חדש למבנים המשנעים כוח פנימי אל ליבת העצמי. הנוכחות האנושית כמו קיימת בתוכם, כאפשרות של חיים במצבים של ריקון וסופיוּת. כמו בפעולת איסוף העצמות, הם מעידים על תהליך הריפוי והחמלה הגלום במעשה האמנות.