שגית פרידמן הלל: כפולה

נופר ושני, 2017, הזרקת דיו על נייר ארכיבי

שגית פרידמן הלל בוחרת בבימוי "דימוי כפול" של ילדות ונערות תאומות זהות, שאותן היא מלבישה ומסרקת בסגנון שכמו נלקח מימי ראשית ההתיישבות וקום המדינה. היא מעמידה אותן במבנים היסטוריים שברובם שימשו כבתי ילדים, רגע לפני היעלמותם מן העולם.

מאז ומתמיד ריתקה תופעת התאומים הזהים את המחשבה האנושית, משום הקיום "הכפול" הקורא תיגר על זהות ה"אני", בעודו מגלם את הכמיהה לקשר גופני, נפשי ורגשי בלתי אמצעי עם האחר. בתולדות הצילום יש לתאומים זהים מופעים שונים, החל מזוג התאומות האייקוני של דיאן ארבוס מ־1967 ועד לעבודותיהם של אמנים כמו פיטר זלבסקי, מרטין שולר ולורטה לוקס. פרידמן הלל עוקבת אחר זוגות של תאומות לאורך שנים ומתעדת אותן מילדות ובמהלך התבגרותן. באופן הצילום ובבחירה מתוך מאות התצלומים, היא עומדת על דקויות השוני בעודה מעצימה את הדמיון ביניהן. במקביל היא מנכיחה רובד סמוי של מוזרות, ניכור ואפלה המתקיים גם בחללים שהיא בוחרת לצלם, שחלקם משמשים כרקע לדיוקנאות וחלקם עומדים כדיוקנאות בפני עצמם. כך, בפעולת בימוי צילומית־קולנועית, מעלה פרידמן הלל שאלות לגבי נושאים של זהות, זמן ואופני תפיסתם בהקשר הישראלי המקומי.

"הבחירה בדימוי כפול, בלבוש אחיד ובחללים מוסדיים", אומרת האמנית, "משרתת את העיסוק שלי בשאלת טשטוש הזהות האינדיבידואלית ומחיקתה וכיצד היא מתהווה בתווך שבין הנוסטלגיה לילדות לבין הבעייתיות הרגשית־חברתית שההיסטוריה של האתרים הללו מכילה". בין האתרים הללו נכלל גם בית היתומות ע"ש וינגרטן בירושלים, שאותו תיעד הצלם צדוק בסן בתחילת המאה העשרים,¹ ובכך חוברת האמנית אל תולדות הצילום הישראלי ונדברת עמן.

המבט הכפוי שמבנה פרידמן הלל באמצעות הצילום מייצר שפה חזותית המציעה בחינה מחודשת של אופני ההסתכלות והתודעה שלנו כיחידים וכחברה. האופן שבו היא ואוצרת התערוכה רעות פרסטר בחרו להציג את העבודות – במערך סדור, כמעט קליני באופיו, הלוכד אותנו ואיננו נותן מפלט – מכריח את הצופה להישיר מבט אל הדמויות ואל המקומות, להשתהות ולהרהר בפעולת ההתבוננות עצמה ובאופן שבו היא מאשררת את הראייה הרווחת, או לחילופין, מאפשרת את הנכחתם של המופעים הייחודיים, האינדיבידואלים, של הקיום.

אירנה גורדון

1^ התצלומים הוצגו בתערוכה צדוק בסן – יתומות, שאצר גיא רז בבית האמנים בירושלים ב־2005.