ימי ביניים

המילים מוזאון ומאוזוליאום (אחוזת קבר) קשורות בקשר הדוק, החורג מאסוציאציה פונטית. מוזאונים, ובעיקר מחסני האוסף שלהם, נתפשים לא רק כאתרי שימור, אלא גם כמקומות קבורה של יצירות. במובנים רבים, עבודות אמנות חייבות את עצם הישארותן בחיים להנצחה המוזיאלית, אלא שאותו מנגנון שימור הוא גם ההופך אותן ל"רוחות רפאים" – לאובייקטים מתים-חיים, השבים ועולים אל חלל התצוגה.
תערוכת היחיד של רוני וייס שואבת השראה מן המונח "גותיקה" ומהקשריו הישראליים, ליצירת חלל המציף מחדש יסודות ורבדים המונצחים במרתפי המוזאון והארכיון. מקור המילה במאה ה-15, שורשיה בתרבות הרומית-יוונית והוראתה – "האחר", זה שמחוץ לסדר התרבותי. את הגותיקה העכשווית ניתן לנסח ככזו המתנגדת להיררכיה התרבותית ומטילה ספק בסדר זה באמצעות רטוריקה מקאברית ותאטרלית. הניסיון להבין מהו הגותי הוא, למעשה, ניסיון להבין מה רודף אותנו, ניסיון להבין את רוח הרפאים; במובן זה, מה שאיננו יכולים לזכור, הוא הרודף אותנו.
ב"ימי ביניים" מייצרת וייס מרחק אירוני בין מקור להעתק, בין עבודת אמנות לבין מעשה החיקוי שלה. החיקויים מעצימים את המקור, אך בו בזמן מייצרים יחס אמביוולנטי כלפיו. כך, למשל, יצרה וייס העתק דו-ממדי לפסלה של שושנה היימן, אחרון הל"ה, הניחן באסתטיקה פרימטיבית וניכרת בו זיקה עמוקה לנמרוד של דנציגר. ההעתק מודפס על בד, ובאמצעות מנגנון מכני, נעלם ומופיע כבסיאנס. בעזרת מנגנונים דומים הופכת וייס את המקור לחומר הגלם שלה ומציעה היגיון אחר (מפורק) לאוסף המוזאון. היגיון דומה מוּחל על תסכיתים מארכיון העיר, שבהם נמסרים סיפורי קרב מפי ברוך אורן, מי שהקים את בית יד לבנים בשנת 1958. וייס מפרקת את התסכיתים עתירי הפאתוס התאטרלי-מיליטנטי, מחלצת מהם את האפקטים המוזיקליים ומרכיבה אותם מחדש לכדי קומפוזיציה משובשת.
כשם שאצל הומרוס, היפנוס (אל השינה) ותנטוס (אל המוות) הם תאומים, כך וייס מקיימת את הזיקה בין השניים תחת מרחב אחד; כשם שמרחב החלום הוא נעדר היגיון, כך גלריית האוסף הופכת למרחב תודעתי, המציף דימויים ואת שעתוקיהם ללא הבחנה היררכית: דימויים ארכיטיפים (השייכים לקולקטיב) לצד אובייקטים זולים או יומיומיים. לכולם דין אחד: וייס מוציאה אותם מפרופורציה, מנתקת אותם מהקשר ומאפשרת להם להופיע כדבר משובש, ספק קומי, המעמיד בסימן שאלה את כנותו של הרצון להנציח ואף את עצם האפשרות לעשות כן.