ימים אחרים

טל שוחט ־ שבשני העשורים אחרונים פועלת בז'אנר הצילום המבוים סביב כמה תימות מרכזיות, ובהן המשפחה והמזרחיוּת ־ מעמיקה את פעילותה במבט ארוך יותר אל העבר. בתערוכה הנוכחית היא שוזרת מגוון דמויות במרחב מקומי, המהבהב בהבלחות זיכרון כבחלום. מיצב קולנועי זה, בשחור–לבן, מהדהד את האסתטיקה של הניאו–ריאליזם האיטלקי, ששותל את הפנטסטי במציאות עכורה של אנשים קשי–יום. הדמויות, בתסריט ללא הפי–אנד, מתעתעות בצופה בתלבושותיהן השונות בעודן נעות כבתהלוכה פגאנית לרקע נוף בתולי, ששלמותו מופרעת לפרקים על–ידי רעשי היומיום. הכלאות אלו מלֻוות במוזיקה מקורית, הבוקעת מכלי נגינה מן המזרח, מתערבת במרחב הסדוק ויוצרת דיסאוריינטציה של זמן ומקום.
עיסוקה החוזר ונשנה של שוחט בהוריה, שכאן מובילים את התהלוכה, מבוסס על מנהגו של אביה, בילדותה, לביים את בני המשפחה בסצנות אידיליות–בדיוניות, שאותן תיעד במצלמת ה– 8 מ"מ שלו. כשבגרה הפנתה שוחט את המצלמה בחזרה אל ההורים, תחילה כאמצעי בחקירת זהותה, וכיום כמחווה של הנְצחה ופרידה.
בתנועתה–שלה בין האישי לקולקטיבי נוגעת שוחט בשאלות של זהות, זמן ומקום. התהלוכה צולמה בין השרידים של מעברת אגרובנק ומחנה צבא בריטי בחולות חדרה ־ תפאורה סוריאליסטית שבה צועדים בסך, אלו לצד אלה, דמויות, מחוות ודימויים שכמו נשאבו מהמאגר של האתוס הציוני ופצעי ההגירה לארץ. הדמויות מייצגות את טראומת העלייה המזרחית בשנות ה– 50 ־ אך בה–בעת מְזמנות קריאה מרובדת של העבר נוכח תופעות עכשוויות של פליטוּת ונדידת עמים. תמונות ה"שנטי–טאון" של שוחט חומקות מדימויי העבר והמעבּרה השגורים אל מחוזות של חיזיון קולנועי אילם בחיק הטבע.