טטיאנה טרובה, האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה

המושגים הראשונים העולים על הדעת כאשר חושבים על אמנותה של טטיאנה טרובה הם עדינות קיצונית, אלימות עצורה ותחושת ארעיות גורפת, שאיננה ניתנת ליישוב. בעבודתה חוקרת טרובה את היחסים בין זמן למרחב תוך שהיא בונה סביבות אניגמטיות, הנשענות על שיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים. סביבות אלו באות לידי ביטוי הן בעבודות רישום גדולות ממדים והן בהצבות גדולות וספציפיות לאתרי תצוגה שונים. התנועה המתמדת בין עבודות הרישום לבין ההצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום אחד לאחר, של השתקפות פעולה בפעולה, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים, וכמו מבקשים למפות את מה שנעלם, את שאיננו כבר, אולי אף את השִכחה עצמה. הם מהווים כעין מְכלי זיכרון, שבמסגרתם מחפשת טרובה אחיזה רגעית בארעיות, האימננטית לחלוף הזמן. נוכחות הגוף עולה במובהק מן העבודות השונות, וזאת אף שהגוף עצמו לעולם אינו נראה בחלל.
בתערוכה במוזאון פתח תקוה לאמנות מציגה טרובה שני מיצבים גדולי ממדים, המותאמים – כל אחד בדרכו – לחלל התצוגה. עם הכניסה לחלל הראשון נתקל הצופה בקרקע סדוקה, שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים: מבני מחסה ארעיים ושבריריים למראה, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים, הנושאים את תולדותיהם בקמטים, בשברים ובפני השטח המצולקים שלהם. אל דופנות המבנים מחוברים אובייקטים שונים: יומנים, ספרים ואלמנטים חומריים נוספים, היצוקים מאותם חומרים כמו המבנים עצמם. על חלק מן הדופנות פועלת טרובה ומטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון רחב של תקופות ושל תרבויות. כך, למשל, בעבודה אי-שם במערכת השמש (2017) מוטבעת על גג המבנה מפה משנת 1704, שצייר הרפתקן בן המאה ה-17, ג'ובאני פרנצ'סקו ג'מלי קאררי. המפה מתארת את מסלול ההגירה המדומיין של בני המאיה בכיוון מקסיקו סיטי, בעוד מסלולי הגירה עכשוויים מסומנים בה באמצעות חצים ארוכים ומעוגלים. השוני באופן סימון מסלולי ההגירה טומן בחובו גם את הפער הערכי ביחס למושג עצמו: ממהלך נכסף של גילוי עולם לתולדה עגומה של מצב עניינים פוליטי, ההופך אזרחים מן השורה לפליטים חסרי בית ונטולי מעמד בעולם.
בעבודה אחרת, הנושאת את שם התערוכה, האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה (2017), נראים מפת ניווט שמימית, לוח זמנים גאולוגי, טבלת אבולוציה פילוגנטית, לוח זמנים לסוף העולם, שרטוט של מנדַלה, פרי עבודתו של קארל יונג ועוד. עבודות אחרות מציגות התחקות אחר מסלול משלחת נאס"א לחלל משנת 1973, מפות של מערכת השמש, ועוד ועוד. מניפה רחבה מבחינה אינטלקטואלית ותרבותית, העוטה ממד חומרי.
העבודות נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית; בין היות העבודות ייצוגים עקרוניים של ידע ושל אופני הסדרת ידע וייצוגו, לבין היותן נשאים נרטיביים. מבחינה מבנית, האובייקטים הם מבנים מינימליסטיים, בסיסיים, המציעים מחסה חלקי בלבד. הם אינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, ולפיכך אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו החוץ והפנים שלובים זה בזה, מפולשים. כך הם מציעים סדרה של נקודות מבט חדשות על העולם, נקודות מבט חלקיות ומשתנות, המתפתלות ונגזרות האחת מתוך האחרת ומהוות ניגוד עקרוני למבט חובק-הכול שמציע, למשל, מבנה הפנאופטיקון. האובייקטים פזורים, כאמור, בחלל שבו הקרקע שבורה, מבוקעת, ספק בשל חלוף הזמן, ספק בשל אירוע אפוקליפטי כזה או אחר. על פני הקרקע מוטבעים, בחלקים מסוימים, סימנים של שמיכות, של לוחות קרטון ושל אובייקטים שונים, שכמו נטמעו או נקברו בה. אלמנט זה מכניס מידה של אי-שקט אל החלל, כעין תחושה של סכנה, הנובעת הן מן המודעות לתנועה הגאולוגית של הקרקע והן מן הזהירות הנדרשת מן הצופה תוך כדי תנועה במרחב הפוסט-אפוקליפטי שנוצר. באופן זה, גופו של הצופה קשור לעבודות בקשר תגובתי ישיר, ונמנעת ממנו עמדת הצפייה נטולת הפניות, הנקשרת באופן היסטורי למושג הקובייה הלבנה.
החלל נושא את המתח שבין הרך לנוקשה, בין הקבוע לזמני, בין קטסטרופה לאוטופיה, בין עבר, הווה ועתיד, ובעיקר, מעלה שאלות של פרספקטיבה, של זמן ושל זיכרון. ההצעה הגלומה בו היא קונספטואלית, מדיטטיבית, ובאופן מצטבר גם פוליטית, שכן התערוכה מעלה את מושג הבית ומציפה שאלות אקוטיות, הנוגעות לתלישות, להגירה ולחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.
שמות העבודות מעידים על חיפוש עיקש ומתמשך אחר אפשרויות וחלופות של ריבוי ושל בו-זמניות. כך למשל, היסטוריה של הבין-עולם (2017), פורשת בפנינו מצב של הרחבה, של טרנסגרסיה. היא מייצרת מרחב נוסף, אקס-טריטוריאלי, שהנו נוכח ונעדר בה בשעה. העבודה האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה מציעה מערך מיפוי קרטוגרפי של מה שאינו ניתן למיפוי והסדרה. וכך, המתח בין ידע לאי-ידע, בין קיים לפוטנציאלי, מפכה בעבודות, כמו גם במהלך האמנותי של טרובה בכללותו.
ברבות מתערוכותיה של טרובה ניצב בפתח החלל אובייקט המכונה השומר (The Guardian): כיסא יצוק, שבתוכו מוטמע, כמו שקוע בכרית המושב, מוט נחושת ארוך, המחליף את הנוכחות האנושית האמורה לאכלס את הכיסא, ומונע, הלכה למעשה, את השימוש הפונקציונלי בו. עוד מופיעים תדיר אובייקטים שונים, הקשורים בגוף האדם – מזרן, כרית, שמיכה – אובייקטים האמורים להציע לו תמיכה או הגנה, אלא שהם מבודדים, מרוקנים מגוף ומאובנים כולם. בתערוכה זו לא מופיע השומר, והכניסה היא כאל אזור נטוש, מרוקן, שכבר לא נותר בו דבר לשמור עליו. הממד הנוכח-נעדר של עבודה חסרה זו, כמו גם של מבני הארעי הפזורים בחלל, מעלה את מושג האל-ביתי, המאוים, מושג הנושא בחובו, מעצם מהותו, עיסוק חוזר בנושא הגבול, ובעיקר, בחריגה ממנו.
הכניסה לחלל הראשון של התערוכה היא ככניסה אל תוך אחת מעבודות הרישום גדולות הממדים של טרובה, עבודות המציגות מרחב פתוח, שבו מסומנים – ובה בשעה גם פרוצים – מרחבים תחומים קטנים יותר; שכן החללים בעבודות הרישום של טרובה הם תמיד חללים של ריבוי אפשרויות, חללים של תנועה זולגת בין עולמות. עם המעבר לחלל הפנימי, שבו מוצגת העבודה מרחב מוכן (2018), מועצמת תחושת ההימצאות בתוך עבודה, שכן פעולת הרישום המזוהה ממבני הארעי, דוגמת האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה, כמו התפשטה במרחב, טיפסה אל רצפת החלל כולו ואל קירותיו ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה. החלל לבן כולו, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים), הלקוחים מעולם האדריכלות והבנייה. המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת, בעלת מספר נקודות מגוז, שהיא, למעשה, רישום מתמטי, הכולל תמיד מספר קבוע של מסלולים. המְרַווחים הנתונים בעבודה משמשים, בדרך כלל, לקיבוע קורות חיזוק טרם ביצוע יציקת בטון, ונטמעים ביציקה תוך כדי ביצועה. בעבודה זו הם מנוטרלים מתפקודם, נותרים חשופים למבט, וכמו קוצבים או מפסקים (punctuate) את המרחב.
אם בעבודה 350 נקודות אל האינסוף (2009) עשתה טרובה שימוש במשקולת הישר, המופעלת על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ, והסיטה אותה חזור והסט תוך שהיא יוצרת שדה מתח חלופי, הרי בעבודה זו היא עושה שימוש בכלי עבודה פשוט, זמין ומוכר, אך ממירה ומתמירה אותו באמצעות יציקתו בברונזה מצד אחד, ובאמצעות ניתוקו מן ההקשר הפונקציונלי מצד אחר. וכך, אלמנטים קטנים אלו מתעתעים בין הרדי-מייד לייחודי, בין הזמין למיוצר, בין הפונקציונלי לקונספטואלי, וממרכיב נסתר בתהליך הבנייה הם הופכים לרכיב משמעותי, הנושא ומארגן את העבודה כולה.
העבודה קיפול מחדש (2013), המוצבת בפינת החלל כמעט כלאחר יד, היא יציקה בברונזה ובבטון של ערימת שמיכות הצלה ושל קופסאות קרטון מקופלות, המוכנות להשלכה לאחר השימוש. הן השמיכות והן הקופסאות, המיועדות לעיטוף ולהכלה, הופכות בעבודה לנוקשות, לדחוסות ולמקופלות אל תוך עצמן, וצוברות משמעות פורמליסטית שונה. עם זאת, באופן מפתיע, הן אינן מאבדות מתודעת הרוך שהן נושאות, מן הטקטיליות שהן מייצגות.
בספרו הדרך (2006) חוזר ומתאר קורמאק מקארתי את השמיכות הספורות, שנותרו בידי אב ובנו, דמויות נטולות שם, העושות את דרכן לכיוון הים ומובילות את סיפור העלילה, בזמן-לא-זמן שלאחר סוף העולם. בסיום הספר, עם מות האב, משמשת אחת השמיכות כאמצעי נרטיבי מכריע ליצירת אופק חדש של תקווה. גם כאן, בחלל התערוכה, מציעות השמיכות סוג של נחמה; סוג של אפשרות, או סיכוי, לנוכחות אנושית פעילה – אפשרות מתעתעת ומכזיבה.

Daniel Milman Tatiana Trouvé