בלומה אודס-רונקין ועמנואל רונקין: חיים מחוץ לזמן

"החלק העיקרי של הנשמה מצוי מחוץ לגוף", כתב מיכאל סנדיבוגיוס – רופא, כימאי ופילוסוף פולני בן המאה ה-17. כאשר נחשפתי לראשונה ליצירות של בלומה אודס-רונקין ושל בנה עמנואל רונקין השמורות באוסף המוזאון, נדהמתי לראות כיצד מתממש בהן רעיון זה.

     תערוכה זו מציגה עבודות של שני אמנים אלה, בלומה האם ועמנואל בנה, שנפל במלחמת ששת הימים והוא בן 26 שנים בלבד, בשיא פריחתו האמנותית, בעוד עתיד גדול בתחום הציור צפוי לו.

     בלומה אודס-רונקין ילידת ליטא, שהגיעה לארץ ב-1935 והתיישבה בקיבוץ כפר מסריק, למדה בבצלאל. עבודותיה הוצגו בתערוכות במוזאון חיפה לאמנות חדשה ובמוזאון פתח-תקוה (שנקרא אז מוזאון יד לבנים), במקביל לתערוכות יחיד בגלריות בתל-אביב ובירושלים.

     עמנואל רונקין נולד ב-1941 וגדל בכפר מסריק. הוא למד אמנות בסמינר אורנים, ולאחר מותו ראו אור ספרים וקטלוגים על עבודותיו שהוצגו במוזאון ישראל, במוזאון תל-אביב לאמנות, במוזאון חיפה לאמנות חדשה ובמוזאון יד לבנים פתח-תקוה.

     התערוכה מעלה שאלות לגבי האופן שבו אנו מתבוננים בתופעות בעולם ומעריכים אותן ועל מהות הדימוי בהקשר זה, ומבקשת לבחון את נקודת המבט של שני אמנים אלה על תופעות בעולם ועל יחסי הכוחות בו, כפי שהם באים לידי ביטוי באמנותם. האינטימיות עם העולם העולה מהציורים של שני אמנים אלה, אם ובנה, נכחה מיד במפגש הראשון שלי איתם: המציאות נתפסת ביצירות של שניהם כשלם שבו טבע ואדם, אני ואתה, שלובים זה בזה ללא הפרד.

     הדמות בציורה של אודס-רונקין דמות בנוף, מעומעמת ואינה במרכז. הרקע, המרחב הנופי, הוא שמקבל את תשומת הלב. הדמות האנושית היא רק המשך ישיר וטבעי שלו, חלק ממנו: עיניה הם כעיני הפרחים; פלג גופה התחתון, המוסתר בין הגבעולים והשרכים, נתפס כבוקע מהם. כך הדמות האנושית מחוברת לקרקע וצומחת ממנה כצמח השדה, ובד בבד המרחב מקבל ממדים אנושיים.

     נאום שכתבה אודס-רונקין לרגל קבלת פרס שטרוק, מנסח במילים את מה שמובע בציוריה: "בתקופתנו, שבה ערכים אמנותיים לובשים צורה ופושטים צורה עד שקשה לפעמים להגדיר ערך ציורי מהו, חשוב לאמן שידבק במשהו שהוא מחוץ לרעש של זרמים מתחלפים, והוא הקשר לטבע, החיפוש אחר הביטוי האמיתי של החוויה".

     גם בציוריו של עמנואל – בהם דומם לוהט, נערה וסל פירות, אהרון הכהן – נוצר רושם דומה. בדומם לוהט יש להט, חיוּת רבה הקורנת מלהטו של האמן, אותו להט של עמנואל שאודס-רונקין מזכירה גם ביומנה. האמן עצמו חסר בתמונה, אולי מסתתר אי-שם בינות לפרטי הטבע הדומם בדמות שהיא ספק-רגלי-אדם ספק-רגלי-רהיט, בדומה למקומה של הדמות האנושית בנוף בציורה של האם דמות בנוף. הדבקוּת בעולם, רושם של עולם שלם, הרמוני, שהמרחב בו נושא תכונות אנושיות, עולים גם מנערה וסל פירות, בצבעים ובצורות המאורגנים בזיקה לנערה: ידיה צבועות בצבעי המרחב, האריג שעליו היא יושבת הוא חלק בלתי נפרד מבגדיה, ולכך מצטרף גם עולם הצומח בצבעי הפירות בסל. 

     הציור אהרון הכהן מתכתב עם שני ציורים אלה בחזרה על הצבעים והצורות (נקודות ומשבצות) המופיעים בהם – אך הפעם לא בהקשרי היומיום, אלא בנסיקה אל מחוזות מיסטיים. וכך נוספת זיקה אל ספֵירה של כוחות עליונים, אלה שמעבר לעולם הזה, למציאות של כאן ועכשיו.

     ההיטמעות והמיזוג בין אני ואתה בספֵירה האנושית, ובמקרה זה של אם ובן, מגיעים לעתים עד כדי התכה: לאחר נפילת עמנואל, ציירה אודס-רונקין סלעים דוממים כבני אנוש שרופים בסלעים לוהטים, בתגובה לדומם לוהט שצייר עמנואל שנה לפני נפילתו, כשהיא כואבת את הלהט שכבה בלהבה זרה עם מות בנה, כאומרת: החוץ שנשזר בפנימיותך הלוהטת, בני, כאמן, נשזר עתה בפנימיותי הנשרפת; שנינו בוערים את הבעֵירה שחווית. בשיחה זו בין הורה לילד דרך האמנות, המתמשכת חיים שלמים, ואף למעלה מזה, גם לאחר מות הבן, מתחברת גם הספֵירה של החיים לאחר המוות לספֵירות האחרות.

     אם תיכנסו עתה לדירת האמנים שנותרה ריקה מאדם, באמצעות סרט הווידיאו שצולם שם בפברואר השנה, תראו רק רהיטים שנותרו מחיים שלמים שנחיו וציורים של האמנים על הקירות. אבל האינטימיות, רוחם של אלה שגרו כאן, שורה עדיין במקום שממנו קורן הלהט של מי שיצרו כאן והותירו לנו את הציווי: השתחררו ממגבלות האני המצומצם. האני אינו כל הסיפור; יש סיפור גדול ממנו, שבו הוא מופיע. כשאין לאן לפנות פנו לעולם. תנו לחושים להתפעל ממנו, עוד לפני הפליאה האינטלקטואלית, ולדמיון – לברוא את שפת הדימויים. דרכה נראה את הדברים נכוחה. באמצעות יצירתם, הפונה אל העולם ומגלמת אותו, זוכים האם בלומה אודס-רונקין ובנה עמנואל רונקין בכרטיס כניסה לחיים מחוץ לזמן.

סיגל קהת קרינסקי         

תודה גדולה למשפחת רונקין-נשרי: אבי, טלי, אוסי וסיון.