חדר מצב | איתי זיו

בשעת מלחמה 'חדר המצב' הוא הלב הפועם, המזרים דם אל האיברים השונים או המוח המחלק פקודות. בעיני איתי זיו, הסבת החלל של גלריית האוסף של מוזאון פתח-תקוה לאמנות לחמ"ל היא פעולה הכרחית לאור 'המצב' הביטחוני – אישי, שכמו מלווה את מדינת ישראל מאז היווסדה. הקמתו בגלריה לאמנות היא פעולה המגיבה למצב ציבורי, והינה תולדה 'טבעית – הכרחית' להתמודדות עם המציאות הישראלית השרויה באופן כרוני על סיפה של קטסטרופה, המתחזקת מצב חירום תמידי. הפעולות המתרחשות ב"מרכז העצבים" האמנותי-צבאי, הן פעולות מנהליות, תצפיתיות ומבוקרות. פעולות הרגעה ושליטה, בחינה והתגוננות, אשר כולן לא מובילות לשום פתרון מציאותי.
חלל הגלריה יהיה דינאמי ויתפקד כמתקן הנע בין הציבורי לפרטי, בין המציאותי לפסיכוטי, בין ההגדרה המוכרת שלו (כחדר מלחמה צבאי) ובין הסטודיו הפרטי של האמן. זיו מבקש לחשוב על שימושיותה המשובשת של האמנות בהכנות לקראת המלחמה הבאה. במובנים רבים הוא מתייחס אל המלחמה כמצב מלכתחילה-משובש, שלא ניתן להתכונן אליו ואף פחות מכך לתפקד בתוכו בצורה תקינה וסדירה. בהקשר זה זיו ביקש להתייחס לאיום הגרעיני על ישראל, לחששות הציבור הרחב מפניו. כאמן אחראי המבקש להטיב הכנותיו זיו פונה לאנשי מקצוע, ולגורמים המוסמכים לקבלת יעוץ בנושא. אלא שהראיונות עמם חושפים את מנגנוני "החרדת" הציבור שהפכו לכלי אופרטיבי בידי בעלי מקצוע בתחומי הביטחון, ובעיקר מצביעים על הישחקות כוח ההרתעה שלהם. כך שבסופו של דבר הציבור הרחב נותר אדיש כלפיהם, מסורס, חסר יכולת לחוש פחד שהוא מנגנון ההישרדות החשוב ביותר, כך שאין ביכולתנו להגן על עצמנו.
רוב עבודותיו של זיו הן בעלות אופי סמי-דוקומנטרי, המפלרטטות עם התיעודי ובו בזמן חותרות תחתיו. הן תמיד עומדות ביחס ישיר למציאות, אך באמצעות תחבולות עריכה הן מפרקות את נאמנותן לקונקרטי. העריכה היא כלי רב כוח בידיו של זיו, שתכליתה אינה לסלף את המציאות, אלא לחלץ את הנימה השלטת שחבויה בה. בעבודתו הנוכחית הוא לא עוסק רק בתיאורה של ההיסטריה אלא בהפניית המבט אל המנגנונים שמייצרים אותה, תוך חשיפת המכניזם הכלכלי, הפוליטי והאידיאולוגי המכונן אותה. חדר המצב של זיו עומד על התפר שבין הבדיון למציאות, אחיזת שני קצוות אלו הן טקטיקה שהוא משתמש בה תדיר, וכך מצליח לעסוק בנושאים נפיצים ומורכבים.