הפרעות סדר

במיצב נהפכים היוצרות. הטבע המתורבת, המאולף לצרכי כלכלה ומשק בית, קם על כולאו ומכלה אותו בכוח. הלולן, התליין האולטימטיבי, מוצא את עצמו מותקף בידי קורבנותיו בלינץ' פראי. התרנגול, שהוא בו זמנית סמל לגבריות ולפחדנות, נהפך מתוצר חקלאי למחלה קטלנית, לטפיל שמחסל את הפונדקאי שלו. החיים בסביבה המאוימת הופכים את התרנגולות מחיות-משק לציידות ולטורפות נבלות.

הסדרה שתי שניות של גיא רז היא מטאפורה לתחושת איום כללית ואיום ממשי עמו מתמודד האמן עצמו בשגרת חייו היומיומית. באוקטובר 1994 התרחש הפיגוע הראשון בתל-אביב, בקו 5 ברחוב דיזנגוף ובישר גל טרור שלא ידענו עד אז.
את שתי שניות החל גיא רז לצלם בשנת 2004 במקומות בהם אירעו פיגועים באוטובוס, עם זאת מהתצלומים לא עולה מיקום ספציפי. על אף היות האוטובוס סמל לשפיכות דמים, העבודות מאופיינות בניקיון ובאסתטיות על גבול המופשט.

בכניסה למבואת המוזאון נראה לעיני הצופה קיר ועליו טפט של חדר ילדים, הכולל דימוי גרפי שחוזר על עצמו. רק במבט מקרוב הוא מתגלה כצופן בתוכו איום. המיצב של בן בסט מצביע על הבית כהבטחה לביטחון, אך בה בעת מצביע על ניפוצה של ההבטחה הזו. האמירה העולה מהעבודה היא כי הסכנה בעידן שבו נמוגה ההפרדה בין עורף לחזית טמונה בעיוורון, בחוסר היכולת לראות את האחר.

בציוריו של גרבוז מתגלות לעין הצופה סצנות שהן על גבול הטרגדיה. נקודת המוצא לעבודות הם איורים שעיטרו את החדשות בעיתוני שנות ה-20 וה-30 באירופה. איור חדשותי-אקטואלי מהעבר הופך בהווה לתמונה חסרת חשיבות, המשמשת, במקרה הטוב, בידור. גרבוז יוצר מפגשים שרירותיים ומומצאים המבקשים להפשיר את העבר הקפוא ולשאול באמצעותו על ההווה ועל המקום. חיבורים הזויים בין דימויים עכשוויים לדימויים שנטועים במרחבים וזמנים אחרים הופכים את היצירה לאקטואלית ומחדדים את תחושת האיום.

צל, מטוס בודד על יריעת אוהל עשויה מבד של כילה שקופה. הצל שהוא מטיל על החול תחתיו הוא חלק ממרחב שהוא מוגן ומאוים בעת ובעונה אחת, ארעי ויחד עם זאת קבוע תחתיו ביתדות. המרחב המדברי הזה הוא חוויה של זהות ישראלית – ערבוב של תחושת של כוח עם חשיפה מתמדת לסכנה. זוהי חוויה שאיננה אישית, והיא נושאת איתה סתירה קיומית בין בדידות ובין מטען של סמליות המייצגת את הכלל.

E-10 הוא סימון דגם המכונית מתוצרת סובארו העומדת במרכז המיצב של פיליפ רנצר, ומכאן שם היצירה. רנצר דן בזהותו של האמן כאדם תלוש או עקור, כפליט. דימוי המכונית כמקום שיכול בפוטנציה לספק קורת גג, אינו מספק הבטחה לביטחון: היא עשויה מפח דקיק, חשופה לסכנות, והמקום בתוכה צפוף ומחניק. במכונית מיוצגים שלושה דורות – האמן, אביו וילדיו שהאמן משמש כחוליה מקשרת בניהם. העבודה E-10 מציגה מרדף אחר האינטימיות המשפחתית, חיפוש סיזיפי אחר תחושת הביתיות, אחר הביטחון וההגנה שהמשפחה, לכאורה, מספקת.

סרטה של קרן רוסו נראה כמסע בריחה, והצפייה בו מעלה שאלות: מי הדמות הנמלטת, וממי או ממה היא בורחת?
העניין של קרן רוסו במרחב מאוים בא לידי ביטוי בהתייחסות למערכת הביוב של פריז כמקום בריחה והסתתרות. אורכה של מערכת הביוב הזו, שכל בית בפריז מחובר אליה באמצעות פרוזדור תת קרקעי, עולה על אלפיים ק"מ. זוהי עיר מקבילה, תת-קרקעית, אפלה, מדיפה ריחות, שבה מצאו דמויות שוליים מחסה במשך מאות שנים, במציאות ובספרות.

סדרת התצלומים של שימי בר, מתארת נופי טבע לאחר שרפה, אירוע טראומטי שמכחיד באחת את הטבע, שאך לא מזמן היה בשיא שגשוגו ולבלובו. מצלמתו של בר חודרת אל תוך מעמקי הטראומה. שנים עשר אלף דונם של יערות נשרפו במהלך המלחמה. האדמה החרוכה היא זכר לתחושת האימה של המלחמה, פצע פעור בנוף, תזכורת מתמדת לאימה, לפחד ולחרדה, תוצאה של חיים במרחב בלתי מוגן.

שרון פז, אמנית ישראלית החיה בברלין ומחוברת היטב לנעשה בארץ, מתייחסת לחומה כמצב פיזי קונקרטי (פיצול טריטוריאלי שנכפה על אוכלוסייה – בגרמניה בעבר ובישראל בהווה) וכמטאפורה לגבולות פסיכולוגיים או מנטאליים.