הילי לב גרינפלד ושיראל ספרא: שמש חצות

מעֵבר לחוג הקוטב, בחצות הלילה בעונת הקיץ, אפשר לחזות בתופעת הטבע הקרויה שמש חצות: השמש יורדת באִטיות אל קו האופק, נוגעת בו, אך בטרם תשקע ותאפשר לחשכה להשתלט, היא שבה לזרוח. שמש חצות היא אפוא שקיעה וזריחה המתמזגות זו בזו. יום חדש מתחיל בטרם הסתיים קודמו, הגבולות מיטשטשים, ודבר רודף דבר ללא הפוגה. בקיץ של אזור הקוטב, אין חשכה אפילו בחצות. האור מציף ומאיר הכל – ומנגד, העייפות גוברת בעוד הגוף והנפש אינם זוכים למנוחה הנדרשת. 

בתערוכה הזוגית של הילי לב-גרינפלד ושיראל ספרא, שמש חצות היא מטאפורה לטשטוש בין מצבים של ערוּת ושינה ולהפרעות במחזוריות המוּכּרת של יום ולילה. התערוכה בוחנת את הטשטוש בין ילדוּת לבגרוּת – שלבי התפתחות שרצף הזיכרון כורך אותם בלולאה. ברוח הבחנתו הנודעת של המשורר האנגלי וויליאם וורדסוורת – "הילד הוא אבי המבוגר" – עבודות הציור והפיסול צוללות למעמקים של זיכרונות ילדות הממשיכים להתקיים בתודעת המבוגר, ומשקפות את ההשפעה של מחזורי שינה וחוסר שינה על חוויה זו.

מצבי ביניים שבהם מתמזגים אלה באלה יום ולילה, הפכים וניגודים, מאפשרים שהות בו-זמנית בשני הקטבים. המזיגה בין חוויות ילדוּת וטרדות הבגרות מציגה את המשחק והשעשוע לא רק כמקור להנאה, אלא גם ככוח האוצר בחובו פחד ואימה.

הילי לב-גרינפלד (נ' 1981)
על קו התפר שבין ציור לאובייקט ובין מופשט לפיגורטיבי, עבודותיה של הילי לב-גרינפלד חוקרות מצבי דמדומים של תנועה בין עולמות. הדימויים זולגים זה לתוך זה ליצירת שפה של התמזגות, המייצגת מצבי ביניים של אופל ותמימות, משחק מול פחד.

העבודות משלבות ציור על אובייקטים מפוסלים בעץ, אדריכליים למראֶה, המדמים חלונות ומייצגים אזורי מעבר בין המודע ללא-מודע. הציור עשוי בשכבות רבות של שמן על עץ, כאשר פעולה של חריטה וגירוד בפני השטח מקנה לו איכות רישומית. בה-בעת, חשיפת השכבות מעניקה לציור ממד של עומק, בדמות משקעי הזיכרון האישי והתרבותי. 

שיראל ספרא (נ' 1983)
שיראל ספרא חוקר מחזוריות ויחסיות בזמן ובמרחב. עבודותיו מאזכרות מִתקני שעשועים, המטלטלים את המְשחקים בחוזקה ויוצרים חוויה של עיוות בזמן: בתוך המִתקן הזמן כמו מואץ, ואילו מחוצה לו הוא נשאר סטטי. כך למשל, בפסל הזמן מתעגל דרך גלגל העין המדמה גלגל ענק, במקום מושבים ערוכים 12 ציורי שמשות, המסמלים את שעות היום בהפשטה משתנה תדיר; העבודה חוזר לאותו מקום מול שמש מתפרקת, העשויה כרקמה של נופים מופשטים ובוהקים, נוצרה בתנועות סיבוביות; ואילו ציורי המִתקנים עזי-הצבע, הנעים בין פיגורטיבי למופשט, מזכירים סינווּר של אורות באפלת הלילה. המופשט מגלם מצב ביניים, מקום בין שינה לערוּת, שהדימויים נמסים בו והמילים מתערבלות לג'יבריש רגע לפני השקיעה בשינה עמוקה.