הזדמנות אחרונה לראות

באדיבות גלריה סולטנה, פריז

ההקלטות למיצב סאונד זה בוצעו בשיתוף עם מועדוני גלישה בישראל. בליל השפות וקולותיהם של גולשים בתל-אביב, מקומיים ותיירים, משמשים את האמנים למיפוי הנוף האנושי המקומי, וזאת לאו-דווקא בנקודות חיכוך טיפוסיות המייצגות את מתחי החיים בישראל, אלא בסביבת הספורט הפופולרי המסמל חופש ורגיעה. חיישני הקלטה מוקמו גם על הגלשנים ולכדו את רחש הגלים ואת רעשי הגלשנים במפגשם עם המים. צלילים אלה, לצד השיחה הבלתי פורמלית על הגלישה ומשמעותה, יוצרים עבודת סאונד האוחזת כגוף אחד את הכאוטי וההרמוני, במפגש בלתי אמצעי של
תנועות ומפגשים, גלשנים ובני אדם.

בתמיכת אאוטסט ואראל מרגלית

בעבודה פרפרים יוצאת אורית רף למסע בדרך בורמה – הדרך העוקפת שבה הובילו אספקה לירושלים הנצורה בימי מלחמת העצמאות. רף מתחקה בגופה אחר מסלול הנסיעה של שיירות המשוריינים בין לטרון לירושלים, כשבידה זר בלונים בצורת משורייני "פרפר", שזכו בשם זה על שום פתחי האיוורור בגג שעוצבו בצורת כנפי פרפר.
במחווה ילדותית כמעט, המתבצעת לאורך מסע מייגע של כ-15 ק"מ, רף משחררת את הבלונים אחד-אחד, כעין עקבות נעלמות או סימני דרך חסרי תכלית. בניגוד לשלדי המשוריינים הכבדים, העשויים פלדה, שנותרו והושארו לצד הדרך כאנדרטה המאזכרת את קשיי המסע – בלוני המשוריינים נוסקים לשמים בקלילות ובאווריריות. האירוניה שבבחירת השם "פרפרים" לאותם רכבים כבדים וגסים, מתחדדת בעימות האסתטיקה הצבאית של המשוריין עם הפרחת הבלונים, הקשורים לעולם הילדוּת.
אקט הפרחת הבלונים תוך טיפוס במעלה ההר אל עיר הקודש, כומס בחובו חולין וקדושה, מאמץ ונחישות, תקווה וייאוש. מצעדה של רף מאזכר את צלייני העבר, שיצאו למסע הירואי הכרוך בסכנות ובקשיים רבים כדי למלא אחר מצוות הדת. בעבודה שלפנינו היעד הקדוש וההגעה אליו אינם העיקר, אלא התהליך והמסע הפיזי שכולו פעולה חדגונית ואינטנסיבית. פעולה סיזיפית זו, חסרת תכלית לכאורה, כרוכה – כמו בעבודות קודמות של רף – בדבקוּת ומסירות המאפיינות תפיסת עולם נאיבית.

דפנה שלום מציגה כאן עבודות מהסדרה כתבי לילה, שצוירו על גליונות טקסט בכתב ברייל. הציור על כתב ברייל, המשמש עיוורים לקריאה בעזרת חוש המישוש, נעשה בניסיון לחלץ מן השפה את הממד הפיזי שלה. הברייל מהווה כאן מטאפורה להתמצאות ולאחרוּת, מאחר שהוא יוצר מרחב תלת-ממדי חושי לאנשים החיים בשולי החברה.
שלום בחרה לעבוד עם מסתו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" ועם שירו של רועי חסן "מבפנים". הטקסט הראשון עוסק בהיסטוריוּת של השפה, במשמעותן המשתנה של המילים שלעולם אינן קבועות ונצחיות. המילים והשפה, מוסיף ביאליק, מכסות על המציאות: "וכל דיבור, כל נדנוד של דיבור, הוא כיסוי משהו על קורטוב של 'בלימה' […]. שום מלה אין בה ביטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה". שירו של חסן קושר בין מחיקת שפה למחיקה של תרבות, כך שדווקא הסרת ה"כיסוי" השפתי באקט המחיקה מביאה לכיסוי התרבות הקשורה בה. בעבודה המסובבת על שיר זה שלום מוחקת במשיכות מכחול חלקים מהטקסט ומנכיחה את תנועת המחיקה בצבע.
עבודות אלו הן כעין מפות מופשטות המחוללות מסע מנטלי בין הנקודות הפזורות עליהן, אך לא ברור מה נקודת ההתחלה ומה סופו של המסלול שמסמנת שלום על גבי המשטח הטקסטואלי. פעולתה חודרת למחוזות התודעה וקוראת להתמצאות מחודשת בנבכיהם.

מסע גיאוגרפי-מנטלי בספינה-סטודיו, המפנה מבט אל המתרחש בראשו של הימאי-האמן באמצעות ייצוגים של סביבתו, של הדברים סביבו ושל המחשבות המתרוצצות במוחו. דימוי רודף דימוי לכדי שוֹט רציף אחד, המדמה נסיעה ממושכת ובלתי מקוטעת אך נראה כצירוף של חוויות שונות ללא חוט מקשר. ז'אן-בטיסט ורלוזל מוצא מקבילות בין טכניקת העריכה לבין הקיטוע הכמעט מכני של המחשבה. הוא עושה שימוש בכלי העבודה של הצייר ושל הפסָל להתכת חומרים ממדיומים אחרים, כמו מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה, ליצירת קולאז' פואטי המתמקד בתהליכי העבודה. הפרקים השונים מתוזמרים לסימפוניה אחת של טקסט ותמונה, שעליה מנצח ורלוזל תוך הבעת השקפותיו על האמנות והחיים.

סירת זהב של ליאור גריידי מבוססת על מיפוי המרחב האישי של האמן בקנה מידה 1:1. בגרסתה הראשונה, שהוצגה בניו-יורק ב-2010, כיסה גריידי את רצפת חדר השינה שלו בגליונות נייר, שחוברו זה לזה וקופלו ליצירת סירת נייר ענקית. תרגום חדר השינה לסירת נייר באמצעות מסורת האוריגמי, מְשווה לסירה נופך ילדותי, כעין מפת חלומות. צביעתה בזהב, המתכתבת עם עבודות קודמות של גריידי, ממקמת את החלומות בתווך שבין המציאותי והנכסף, היומיומי והנשגב. בדומה למפה של ממש, המתרגמת מידע על מקום לייצוג חזותי, גם מפה זו מסמנת מרחב קונקרטי – אך בשונה ממפה היא מייצגת מקום בהעדר חוקים מוסכמים. המרחב האישי נותר לפיכך בגדר סוד כמוס, שאינו ניתן לקריאה על-ידי מי שאינו היוצר עצמו.

בשפות שונות, הצלילים וההברות רוחשים בהתאם למיקום חיתוך ההגייה בחלל הפה, כחלל שהוא מפת סאונד. המילים המתנגנות בפה כעבודותיה של מארי שֶׁנֶה מאגדות מילים וביטויים בעברית, אנגלית ערבית וצרפתית, המושמעים באמצעות מנגנון ניגון מכני של תיבת נגינה. הביטויים ובחירתם מתבססים על מפגשים ודיאלוגים שניהלה האמנית במהלך שהותה בישראל עם סופרים, בלשנים, אמנים ואנשי רוח שונים, אשר עוסקים ומשתמשים בשפה כחלק משמעותי בעבודתם. בדומה לעבודות מוקדמות יותר של האמנית, אשר עסקו אף הן במשמעויות השונות של השפה ובמגוון המשמעויות ועולמות התוכן הגלומים לעתים במילה אחת, גם עבודה זו מבקשת לאתגר את גבולות המשמעות של המילים, ולחשוב עליהן במונחים של צליל, צורה וגוף, קרבה או זרות למקור השפה, כמו גם על הרבדים הנוספים שהן נטענות בהם במהלך המסע של מלאכת התרגום.

העבודה שביל ישראל היא פרויקט משותף ורחב היקף של האמניות מרב היימן ואיילת כרמי, המתאר מסע קבוצתי לאורך שביל ישראל. תהלוכת הצועדים בשביל – נתיב ההליכה לאורכה של מדינת ישראל – נפרשׂת על שלושה מקירות החלל. זהותם של משתתפי המסע – ספק נוודים, ספק שורדים או פליטים – אינה ברורה, שכן הם אינם נושאים סימנים מוגדרים של שייכות ושל זמן. הם מתקדמים בעזרת מִתקנים משונים, המונעים את מגע כפות הרגליים בקרקע ויוצרים חוויית תנועה חריגה של ניכור בין הצועד לארץ. ההליכה הופכת לכוריאוגרפיה לוליינית ועתירת מאמץ, השאובה אם מתהלוכות קרקס ואם ממסעות צליינות של עולי רגל, העוטים מכשירי עינויים כדי להעמיד במבחן את אמנותם.
הפרויקט בוחן את הקשר הטעון עם אדמת הארץ מבעד לטקס החניכה העכשווי של הליכה בשביל ישראל, הנטוע באתוס הציוני של כיבוש הקרקע ברגליים. התהלוכה הפולחנית-מורבידית רק מחצינה את הממד המעורער, ההזוי והקיצוני של הטקס. המסע, הכרוך במאמץ גופני גדול, מעלה על הדעת טקסי חניכה גבריים וצבאיים של סיבולת גופנית ונפשית, אלא שבשיירה נוכחות בעיקר נשים בגילאים שונים, הנדמות לכוהנות או לוחמות שלוקחות חלק בצעדת מחאה.

עבודת הווידיאו תדר גבוה במיוחד מהווה הקדמה למחקר חדש במסגרת הפרויקט התהליכי אקס-טריטוריה, שעליו החלו מעין אמיר ורותי סלע לעבוד עוד ב-2009. הפרויקט צמח מתוך עניין באקס-טריטוריה הימית שאינה נתונה לשליטתן של מדינות לאום, ועוסק מאז בחקירת תופעות אקס-טריטוריאליות בהקשרים מקומיים וגלובליים. גם וידיאו זה עוסק באקס-טריטוריה הימית, בהמשך למחקרן של האמניות סביב תופעת השימוש ב"דגלי נוחוּת" – פרקטיקה אקס-טריטוריאלית המאפשרת רישום של כלי שיט תחת דגלן של מדינות עניות במיוחד, כדרך לעקוף את החוק ולהימנע מכיבוד בסיסי של זכויות אדם וסביבה. היקף התופעה עצום. כך, למשל, השימוש ב"דגלי הנוחוּת" של פנמה – מדינה קטנה המונה כשלושה מיליון תושבים – הפך מדינה זו לבעלת צי הספינות הגדול בעולם, גדול יותר מאלה של ארצות-הברית וסין גם יחד.
אף שהשימוש ב"דגלי נוחוּת" הוא כר פורה להתחמקות מחובות אזרחיות או תשלום מסים ולהפרת תקנות בטיחות וזכויות אדם, מחקרן של אמיר וסלע מתעניין בהקשרים ההומניים יותר של התופעה, למשל בשירותם של פליטים. הפרויקט מתווה את הקשר בין ההיסטוריה של השימוש בדגלי נוחות לבין הפרקטיקה של בקשת מקלט, ובוחן את דרכי העיצוב של גבולות המחויבות המוסרית בזיקה ליצירתם של אזורי נוחוּת מעין אלה.

מיצב וידיאו זה עוקב ממעל אחר תנועתו החדגונית והמתמשכת של שחיין המשייט בין המסכים. דמותו, הנגלית בכל פעם על מסך אחר, מותירה אחריה שובל דם מסתלסל, המסמן את נתיב התנועה ומתמוסס לאטו במים הכחולים. בסרטי מתח קולנועיים, שובל דם מרמז בדרך כלל על אסון קרב ובא – אך כאן השחייה נמשכת באין מפריע, מתוקפה של תחבולת הלופ.
בדומה לעבודות אחרות בתערוכה, גם עבודה זו עוסקת בתנועה לשם עצמה, שאינה מכוונת להגעה ליעד. בבסיסה המיתוס היווני על אהבתם הטרגית של הרו וליאנדרוס, שמדי ערב חוצֶה בשחייה את המצר כדי לפגוש את אהובתו, אך טובע למוות לאחר שהעששית שהדליקה הרו כדי לסמן לו את מקומה כבתה בסערה. גם כאן, חרף המאבק באיתני הטבע, השחיין אינו מגיע ליעדו. כמוהו כסיזיפוס, שמשימתו לעולם לא צולחת, הוא נשאר כלוא בין המסכים בתנועה אינסופית.

באמצע העיר, ב"שטח מת" שלא נעשה בו כל שימוש, הועמד סוס ועליו מצלמה. "מצלמת הסוס" סורקת את השטח במקביל לארבע מצלמות נוספות, המוסיפות מידע על המתרחש מזוויות שונות ותורמות לחקר האזור הנתון. הסוס מתפקד כמתווך בין בני האדם לבין ה"שטח המת". הניסוי של פסקל סימונה מושך את תשומת לבם של התושבים המתגוררים בקרבת מקום, ומגביר את ערנותם למתרחש מתחת לביתם. העבודה ככלל מעלה שאלות על תכנון סביבתי, אורבניזם והשלכות העיור המתקדם. כמו כן נחקרים בעבודה יחסי הגומלין בין בני אדם, ביניהם לבין אזורי המגורים שלהם, ובין העיר לבין החיה.

צמד האמנים רומן רונדה וגבריאל סלוויה הגיעו משדות פעולה שונים: קולנוע ואדריכלות. יחד הם חוקרים את מושגי הפסיכוגיאוגרפיה, העוסקת בהשפעת הסביבה הגיאוגרפית על עיצוב התודעה, הלכי הרוח והתרבות, בשדות כוח וזרמי תשוקה הנחבאים ברחובות הערים ומשליכים על התנהגותם של יחידים וקבוצות. מאחר שהמרחב הנפשי המופשט משליך על מרחב הפעולה הממשי, כל השפעה מכוונת עליו, מינורית ככל שתהיה, מתפרשׁת כהתערבות בהוויה האנושית, הגוררת תגובת שרשרת של פעולות גומלין.
עבודתם של רונדה וסלוויה מושפעת מסרטו של רוברט קרמר Route One / USA (1989), המתעד גילוי מחודש של ארצות-הברית בנסיעה לאורך החוף המזרחי. גם רונדה וסלוויה מתעניינים בנוף המשתנה ובפני הפריפריה, אך מחקרם מתמקד בדרכים אחרות, בסביבות ירושלים (כביש 1, כביש 443, הדרך לחברון). המצלמה קולטת את המראות מבעד לחלון אוטובוס ולקליפה הגנרית של הנוף, ומקלפת אט-אט את שכבות ההיסטוריה והמתחים הפוליטיים. את המראות מלווה קריינות רקע, החושפת את מחשבות היוצרים במהלך המסע.