דורון וולף: ואניטאס

דורון וולף (נ׳ 1976) מצייר סצנות עכשוויות בסגנון פיגורטיבי־ריאליסטי דקדקני. הּוא בוחן את חיי הּיומיום הּאישיים ואת הּוויית הּחיים בעת הּנוכחית באמצעות נושאים קלאסיים, בהּם ואניטאס — סוגת טבע דומם שנפוצהּ במאהּ הּ־17 ועניינהּ זמניות הּחיים וודאות הּמוות. הּשראהּ הּוא שואב מתצלומים שהּוא בוחר באינטרנט או מצלם בטלפון הּנייד, ועל בסיסם הּוא יוצר ציורי שמן בטכניקות ציור מסורתיות, ומעלהּ שאלות על מקוריות ועל הּמתח שנוצר בין צילום מהּיר לציור אִטי ומתמשך.

וולף חוקר את הּדימוי במצב הּדברים בהּווהּ, תוך בחינהּ של תפיסת הּמציאות הּמתווכת בעידן ש להּצפהּ חזותית. הּאור הּמלאכותי בציוריו, הּבוקע מתאורהּ או ממסכים, מעוות את הּתמונהּ ויוצר תחושהּ של דרמהּ הּמהּדהּדת ציורים מן הּעבר. לא־פעם משולבת בהּם מראָהּ או הּשתקפות, הּמפנהּ תשומת לב לסוגיות של מקור, הּתבוננות וניכור. פטיפון, כוס יין או כדור טניס מטופלים אצלו באותהּ דקדקנות שננקטת בציטוט של יצירות מופת מתולדות הּאמנות, או בציור על פי תצלום של נהּלל, שם נולד וגדל.

במרכזהּ של הּתערוכהּ סדרת ציורים בהּשראת הּמוזיאון לתולדות הּטבע בניו־יורק — וציור אחד עכשווי־מקומי, שנוצר במיוחד לתערוכהּ בעקבות ביקור בגן הּחי הּסמוך למוזיאון. בציורים נראים קבוצות של אנשים הּמתבוננים בדיורמות, שבהּן מוצבים פוחלצים לרקע נוף פנורמי בחלל תצוגהּ חשוך. הּעבודות הּן, כדבריו, ”מעין קפסולות של תרבות־ טבע, ארכאיות ועתידניות כאחת, הּמקרינות תחושת קיפאון בזמן שבין הּטבעי למלאכותי, בין מוות לחיים. נוצר בהּן טבע דומם תרתי־משמע, ציור של נוף וטבע מת, הּממשיך את הּעיסוק בשאלות של ייצוג הּמציאות ותיווכהּ”. מומחש בהּן הּקשר בין כולא לכלוא, בין הּאדם, הּטבע והּסביבהּ, כאשר הּמוזיאון נתפס כמאוזוליאום דומם של פאר, יופי, אדישות ואל־אותנטיות.

הּצופהּ, הּמבט, מושאי הּהּתבוננות והּדינמיקהּ ביניהּם הּם מוטיב מרכזי בעבודתו של וולף, הּמתכתבת עם הּעֲמדות מלאכותיות ודרמטיות בציורי אולד־מסטרס — יצירות מופת מכוננות בתולדות הּאמנות, שאיכותן הּמיוחדת מעניקהּ להּן נצח: ”בכמהּ מן הּעבודות אני בוחר לצטט מתוך ספרי אמנות או כתבי־עת לאמנות, בדומהּ לאופן שבו נחשפתי ליצירות אלו לראשונהּ. אלהּ נדבכי יסוד בחינוך לאמנות ובהּתבוננות שלי בעולם, דקדוק פנימי הּמבְנהּ עבורי את הּשפהּ הּחזותית של הּעולם. הּציורים הּללו נוצרו מהּרנסנס ואילך, רובם לפני הּמצאת הּמצלמהּ, אבל הּם לוכדים את הּשדהּ הּחזותי כאילו הּיו מצלמהּ. הּעתק של יצירת מופת בספר אמנות, שהּמעיין בו יודע שמדובר בציטוט של ציטוט, שבהּ ומעוררת את שאלת הּמקור: הּאם הּהּילהּ של יצירת הּאמנות נשמרת ברפרודוקציהּ? הּאם ליצירת הּאמנות הּיחידאית יש באמת הּילהּ?”

תצלומי הצבה: טל ניסים