גיא גולדשטיין: פעם אחת, פעמה, שנייה

יצירתו של גיא גולדשטיין עוסקת במעברים מדיומליים בין קול, צורה, צבע וזמן ובתוצרי הלוואי של התרגומיוּת הזאת. כאמן חזותי שהוא בה-בעת גם מוזיקאי כותב ומלחין, יצירתו שואבת מן הזיקות בין החזותי והצלילי ועושה שימוש בחומרים ובכלים של המוזיקה והסאונד. בשנים האחרונות החל גולדשטיין לחקור את "צבעי הרעש" – תדרים צליליים בעוצמות ומהירויות משתנות, בהקבלה לסולם הצבעים המתקבל מִדרגות שונות של השתברות האור – והוא עובד עם כלים מכניים כמו מקדחות, מאווררים ושעונים ליצירת רישומים המייצגים תדרי אור וקול, תוך המרת סאונד לוויזואליה ובחזרה.
המוזיקה היא שחקנית ראשית בתערוכתו, כרקע, כנושא וכדמות. ראשיתה של התערוכה באלבום מוזיקה (Memorable Equinox), שיצר גולדשטיין במהלך שהות-אמן בצפון-אירלנד בסתיו 2015. מחקרו בנושא "צבעי הרעש" הורחב אל הסביבה למודת האלימות והסכסוכים ואל הצבע המקומי של החיים בה. במיצב הווידיאו התלת-ערוצי Silence isn't Very Much, שנוצר במיוחד לתערוכה, מתנגנים שירי האלבום לצד טקסטים, פעולות, דמויות ונופים הקשורים בשאלות של "רעש" ו"הפרעה" – אך הרעש אינו מופיע כשיבוש צורם אלא כאווירה רוויית כאב, קושי וטראומה. המוזיקה נוכחת גם בנושא הערב… – בהפקה עצמאית של גולדשטיין לתסכית הרדיו מילים ומוזיקה מאת סמואל בקט, שאת שתיים מן הדמויות בו – "מילים" ו"מוזיקה" – שיחק בעצמו, ואת המוזיקה גם הלחין (בשיתוף עם המפיק אביחי טוכמן) וביצע. התסכית עוסק בכלי המדיום הרדיופוני, במתח בין מילים למוזיקה המתהווה לכלל יצירה של שיר (במובן song). בעבודה Beautiful Isle of Somewhere נחקר אמצעי מוזיקלי נוסף, הפיאנולה – מכשיר להשמעת מוזיקה שבטרם היות הגרמופון, המאפשר הנעה של קלידי פסנתר באמצעות מנגנון מכני (פיאנו-רול), הפועל בהוראת מידע מוזיקלי שנוקב בגליל נייר מסתובב.
גוף העבודות הרבגוני של גולדשטיין עוסק בתצורות נראטיביות הנמתחות לאורך צירי זמן שונים ומשובשים. המוזיקה מצטרפת אל הטקסט והדימוי במדיומים כמו רישום, וידיאו ואנימציה, שהיחסים ביניהם נעים בין ראייה לשמיעה ובין הרְאַיָה ((showing להגדה (telling). המְספר, כקול, הוא הדמות המובילה את הנראטיב שאינו עלילה גרידא אלא תבנית לארגון מציאויות חיצוניות ופנימיות בחוויית הצופה. שכבות-נתונים מונחות בזו על גבי זו ומעלות שאלות על רצף וסדר, אמת ובדיה. גולדשטיין מטליא ומכליא את הנתונים והזמנים, בעודו נע בין צלילים ושתיקות בדרך אל הפתרון או ההתרה. חושי הצופה רוחשים בין ההאזנה לצְפייה, "פעם אחת, פעמה, שנייה".