אירה יאן וארתור קולניק: לראות את הניגון

התערוכה מתמקדת בדיאלוג בין שני מאיירים של שתי מהדורות מיוחדות של סיפורי יצחק לייבוש פרץ (1915-1852): אירה יאן וארתור קולניק. שמונה איורים של אירה יאן (1919-1869) מלווים שישה מסיפורי הקובץ סיפורים נבחרים וסקיצות, שראה אור בגרמנית ב-1905. עשרים איורים של ארתור קולניק (1971-1890) מלווים את הסיפור "גלגולו של ניגון", שמהדורה מיוחדת שלו ראתה אור בפריז ב-1948 והוקדשה לאחיו של קולניק, שנספה בשואה עם אשתו וילדיו.

האיורים נוצרו בסמוך למשברים בהיסטוריה היהודית: איוריה של אירה יאן נוצרו שנתיים לאחר פרעות קישינב ברוסיה (1903), ואיוריו של קולניק נוצרו שלוש שנים אחרי השואה. עדות להשפעת השואה על יצירתו של קולניק ניתנת בכמה מאיוריו לסיפורו של פרץ, שעוסקים בשואה בגלוי; ואילו אירה יאן, שבאה ממשפחה מתבוללת, העידה אחרי הפרעות ולאחר התוודעותה לביאליק במקום השחיטה, כי בפואמה "בעיר ההריגה" – "הוא שהשיבני לעמי, הוא שהחזירני לעצמי". מכאן מובנת פנייתה לאיור הסיפורים החסידיים של פרץ.

המאיירים הבחינו בצורך להדגיש את המשותף בין קהילות היהודים לדורותיהן ובפוטנציאל לכך הטמון בסיפורי י"ל פרץ. בעשותם כך התמודדו הם-עצמם עם שאלת זהותם כיהודים, בהיותם נודדים בין ארצות אירופה, מזרחה ומרכזה. יאן בדרכה וקולניק בדרכו בחרו לאייר, בהשראת סיפורי פרץ, מצבים המפגישים שני הלכי רוח קיצוניים: מצד אחד, הלך רוח פסימי בעמידה על פי תהום, במציאות קשה ובתגובה של קובלנה ומחאה; ומצד שני, הלך רוח אופטימי של דבֵקוּת באמונה ותשוקה לחיים, לתיקון ולעלייה רוחנית, מתוך אמונה ברוח היהודית כבת-אלמוות. בבסיס מצבים אלה מונחים היסודות החסידיים של שמחה מהולה בעצב, המצויים בסיפורי פרץ. 

"כולנו בעגלה של חיימ'ל" (מסיפורו של פרץ "גלגולו של ניגון"), כתב קולניק באמצע המאה ה-20 – אך דבריו פונים אלינו גם כיום. כמוהו כולנו נוסעים-נודדים ביער חשוך בין עיירה לעיירה, נתונים לסכנות הדרך ולאֵימותיה – אך הרבה מעתידנו תלוי בנו, באדם המגיב להן; הניגון של חיימ'ל נגע בלב הנוסעים עִמו בעגלה וגרם להם, כולם כאחד, "לראות את הניגון": לחוות את התחברות הרגשות כולם למקום אחד, רחוק ונעלה מן המציאות המאיימת.

תודות: משפחת קליר, משפחת סויבלמן, משפחת שטרן, זאב זליג; הספרייה הלאומית: אורלי סימון, נתנאל מוזס, נועה פינק, זמירה ראובני, מרים צ'אליק; יד יצחק בן-צבי: נירית שלו-כליפא, רבקה קלדרון, רות עיטם-פכטוביץ, חמוטל מנשהוף; אורנג'ליין: דניאל רול, דימיטר פיליפוב, איליה בקלוב, חלי מנדיל; ג'ימי לבינסון, בית שץ, ירושלים

הציירת והסופרת אִירָה יאן (אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן) נולדה ב-1869 בקישינב, מולדובה, למשפחה מתבוללת, למדה במכון לאמנויות במוסקבה והשתלמה בפריז. ב-1908 התיישבה עם בתה לנה בירושלים. ב-1914 עברה לתל-אביב, לימדה ציור בגימנסיה הרצליה ופתחה אולפן ראשון לאמנות, שבו למד, בין השאר, נחום גוטמן. ב-1917 גורשה לאלכסנדריה במצוות השלטונות העותמניים, יחד עם יהודי תל-אביב ונתיני רוסיה בעיר. את יצירותיה החביאה מבעוד מועד בעליית גג בבית משפחת בריל. בגלותה במצרים חלתה, וכאשר שבה ארצה גלתה שיצירותיה אבדו. אירה יאן הלכה לעולמה בתל-אביב ב-1919.

ארתור קולניק – צייר, אמן הדפס בחיתוך עץ, מאייר, מעצב וטיפוגרף – נולד ב-1890 בסטניסלב, גליציה. הוא למד באקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב, לחם במלחמת העולם הראשונה, נפצע ואושפז. ב-1919 עקר לצ'רנוביץ, בוקובינה, שם חבַר לקבוצת אנשי תרבות ורוח יידישיסטים, בהם איציק מאנגר, אליעזר שטיינברג, וראובן זליקוביץ' – לימים ראובן רובין. ב-1921 נסע עם רובין לניו-יורק והציג בתערוכה משותפת בגלריה אנדרסון. ב-1931 היגר לפריז. ב-1941 נכלא עם אשתו ובתו במחנה המעצר רסבדו (Récébédou) שמדרום לטולוז. לאחר המלחמה חזר לפריז עם משפחתו והתאזרח בה ב-1948. ב-1961 הציג תערוכת יחיד ראשונה בגלריה Creuze בפריז. ב-1971 הלך לעולמו בפריז.