איילה לנדאו: בצק בוץ

בתערוכתה "בצק בוץ", איילה לנדאו בונה מציאות חלופית, מרחב שיש בו אלמנטים מן החוץ ומן הפנים, ערבול של זמנים והכלאות של חשקים ואיסורים. מציאות זו נשמעת לקוד חזותי קדמוני המהדהד חללי תפילה בתווך בין קודש לחול, והיא זרועה חפצי מעבר המתווכים בין העולם הגשמי לעולמות הפנטזיה. בתפקיד השמאנית, האמנית מארגנת מחדש חפצים שהותקו מחיי היומיום, עוטה עליהם הילה של חד-פעמיות ורותמת אותם ליציאה אל עולמות אחרים. 

בחלל התערוכה מפוזרים גושים אמורפיים דמויי גידולים בתדרים שונים של חומר – התפשטות, התפרצות, היטמעות – הממחישים יחסים מתוחים בין המופשט לבין כל התָחום והמוגדר, במבנה ובצורה. בדומה לחוויה חוץ-גופית, היציאה מן הגבולות הפיזיים מתחילה בגוף, חוֹצה אל הסביבה הביתית, ולבסוף יוצאת החוּצה אל הנוף. טריטוריות אלה ערוכות לכניסה ויציאה לולאתית, כבתי גידול על-מציאותיים.

באמצעות חפצים מצויים, בחומרים לא-שגרתיים ובשילוב של טקסטיל ועבודות נייר, לנדאו יוצרת קומפוזיציות מורכבות שמותחות את הגבולות המדיומליים של הפיסול והציור. עבודותיה מרחיבות את מִנעד האמצעים האמנותיים ומאתגרות את מושגי היופי המסורתיים בהתבסס על מעין אינדקס של מערכת סמלים איקונוגרפית, שהיא יוצרת בעצמה. האובייקטים-פסלים הללו עשויים מאביזרי נוי מחנויות "סטוק" זולות, שחלקם מעוטרים בשכבות טול ותחרה ואחרים נראים כאילו הצמיחו זנבות. דמויות אדמוניות שיער, הנטועות בסביבות "טבע" של נחשים, פרפרים ופרחים מלאכותיים ואורנמנטיקה מתקופות אחרות ומתרבויות שונות, רוקמות מיתולוגיה בדיונית של פולחן נשי אחוז כישוף. בעבודה ידנית עמלנית, לנדאו מפסלת לציוריה כנפיים כדי שיוכלו לרחף והופכת את המרחב למקדש חומרי עכשווי. מציאות חלופית זו, שגבולותיה שבים ונפרצים מחדש, מוּנעת מתוך יצרים בתוספת זיגוג צבעוני של עוגה.

איילה לנדאו נולדה בירושלים, 1982. חיה ויוצרת בירושלים. 

תצלומי הצבה: אלעד שריג