אופקים, יוסף–ז’וזף דדון

בתריסר השנים האחרונות, יצירתו של יוסף-ז'וזף דדון צומחת מעיר ילדותו "אופקים" ומתייחסת אליה. הוא מייצר סרטים, מלקט חומרים ארכיוניים, יוזם סיורים מודרכים, מְזמן עיתונאים ומנסה לרתום כל מי שרק אפשר לחילוצה של אופקים ממעמדה כ"מקום-לא-מקום". אופקים היא פרי של "הינדוס חברתי", אחת מאותן ערי אינסטנט שצמחו באזור בימי בניין הארץ, ורמת השכר בה עודנה מן הנמוכות בישראל. פעילותו של דדון היא קומנדו גרילה של אמן בודד המותיר סימנים מתועדים בשטח; עם זאת היא גם אסטרטגיה מתוכננת לעילא, המתערבת ביומיום הקהילתי ובה-בעת שוזרת את ההתרחשות המקומית ברשתות המרכז ההגמוני, דרך חשיפת המתרחש באופקים לעיני גורמים בעלי השפעה.
פרויקט במדבר של דדון, ששב להתגורר באופקים ב-2008, הוא מעשה מתמשך המתנהל בריבוי ערוצים: עבודות אמנות, ייזום תוכניות חינוך והעשרה לבני נוער, וגולת הכותרת: פרויקט אופ-אר – קידום הפיכתו של מפעל הטקסטיל הנטוש ועצום הממדים, שקרס ב-1988, למרחב קהילתי מסוג חדש, העושה שימוש חוזר במבנה בלי להרוס או לשפץ אותו – בשיתוף פעולה עם היזם המקומי איציק קריספל, אפרת-קובלסקי אדריכלים ודן חסון. "חממת התרבות" העתידה לקום במקום מותירה את המבנה כפי שהוא, כמתחם רב-תכליתי ובמה ליחסים בלתי שגרתיים בין תרבות, פנאי, תעסוקה ועסקים, על בסיס ההכרה בכושרן של האמנות והאדריכלות להשפיע על החיים החברתיים. אופ-אר המחודש, אם וכאשר יצא אל הפועל, יהווה איקונה אדריכלית לעיר אופקים, פרויקט-דגל שיאפשר לתושביה לקחת חלק פעיל בעשייה התרבותית ולתרום לעיצובה הדינמי של החברה הישראלית.
מתוך התבוננות ביקורתית בתוצריו של כור ההיתוך הציוני, עבודתו האקטיביסטית של דדון קוראת להעמדת סדר-יום חברתי-תרבותי אחר. במסגרת תוכנית מקיפה להעצמת בני נוער ולחיזוק השייכות למקום, פעל דדון עם קבוצת צעירים במגוון סדנאות העשרה, וכמה מהם אף לוהקו כשחקנים לסרט הווידיאו אופקים (2010). ראשיתו של הסרט בעמידת-זיכרון בחלל מפעל אופ-אר לזכר ימיו הפועמים, והמשכו במצעד סיזיפי של הצעירים, המעלה על הדעת את רוח השיתופיות של ראשית ימי ההתיישבות אך בה-בעת גם טקסי זוּבּוּר צבאיים.
בסרט במדבר (2009) קובר דדון באדמה את סימני ההיכר של מפעל כיבוש השממה הציוני – עץ דקל ועץ ברוש – ובתוך כך מתייחס באירוניה מרה לקבורת המתיישבים, שהוטלו אל מחוזות הסְפר בשם חזון "שלמת בטון ומלט", היו לחלוצים בעל-כורחם וקובעו מלכתחילה כשוליים חברתיים. בסדרת הסרטים פרגמנטים של אופקים (2009) מצטייר המקום כעיירת רפאים שהזמן עצר בה מלכת. אל חלליו המיותמים של מפעל אופ-אר מצטרפת גם גווייתו של בית הקולנוע היחיד בעיר – הד נוסף לריקנות התעסוקתית והתרבותית של אופקים, הממתינה לרגע שבו ישובו ויופחו חיים בשמיכת קורי העכביש החומרית המכסה עליה.