תותח וקילשון

ב"מגש הכסף" דמויות נשיות ודמויות של ילדים מטושטשות קלסתר, מרכינות ראש, כשהן ניצבות בין מצבות. כל אחת שרויה לעצמה, אך יש גם יחד. המשטח עשוי מלבנים ומרובעים, כתמים שרובם מחודדים. את האווירה יוצרים צירוף הצבעים הכהים והזיקה ההדדית בין המרכיבים, אופן העמידה של הדמויות ואופן החזקת הידיים.
הצבעים שבהן נצבעות הדמויות האבלות זהים כמעט לצבעים שבהם צבועות המצבות. הרכנת הראש של האבלים היא לכיוון אחד – לכיוון המצבות. כך מתבטאת ההזדהות של האבלים עם המתים. צבעי הדמויות והמצבות הם גם צבעי הנוף ברקע. הרמוניה שורה בין אדם לטבע ולמה שכבר מעבר לעולם הזה. גלעדי עצמו ציין כבר, כי הוא שבע רצון, כאשר יש מתח וקשר, הרמוניה בין בני האדם בתמונה לבין עצמם ובינם לבין הטבע. זוהי ההרמוניה בתמונה, שמקרינה לא רק כאב וצער, כאילו הכל אבל, גם הנוף, אלא גם תחושת יחד וחוזק.
בתמונה זאת מאזכר גלעדי באופן גלוי ומפורש את שירו של אלתרמן "מגש הכסף" בשם הציור. כך הוא מפנה אותנו לשיר זה, שפורסם לראשונה בעיתון "דבר" ב"הטור השביעי" ב-19 בדצמבר 1947, מספר שבועות לפני כ"ט בנובמבר 1947, לשם השוואה. השיר מספר על מי שאפשר את הקמת המדינה ומבקש לזכור זאת בעת טקס הכתרת האומה. המגש הכסוף הוא הנער והנערה הלוחמים, שבלעדיהם לא היה הטקס מתקיים.
זאת, כנראה, התשובה של אלתרמן לחיים וייצמן, שדבריו מצוטטים במוטו לשיר: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" – ואולי גם תגובתו של גלעדי לאמירה זאת ולשירו של אלתרמן.

בציור "יזכור לשישה מליון יהודים" ניתן לזהות שלוש דמויות בריבוע התמונה. בתחתית התמונה מצוירת דמות מונחת כמפרפרת בין חיים למוות. דמות נוספת בצד התמונה היא של אישה מתכופפת, מרימה ידיים. מולה גבר מתכופף בתנועת כריעה. ניתן לזהות נשק בין הגבר לדמות המונחת. הנשק מכוון לאישה. בין הדמות הגברית לאישה מצוירת ציפור.
שלוש הדמויות האנושיות בהקשר של אלימות והתארוך של התמונה מזכירים את ציורו של צייר יהודי אחר מרק רותקו משנת 1942 "קרבן איפיגניה". התמונה של רותקו, השולחת אותנו לסיפור הידוע מהמיתולוגיה היוונית אודות הקרבת איפיגניה על ידי אגממנון אביה, מתארת גם היא שלוש דמויות אנושיות: אישה שגופה קרוע, האם המיתולוגית, שהייתה קודם לכן גוף אחד עם דמות נשית אחרת, איפיגניה בתה. הבת, איפיגניה, עטופה בשחור ניצבת, מחכה לרגע ההקרבה והאב, אגממנון, המיוצג על ידי ידיו המושטות לקחת את הבת ולהקריבה כקרבן.
הרמיזה לתמונת רותקו "קרבן איפיגניה" בתמונת כהנא מעודדת את הצופה בה לערוך השוואה בין המעשים האלימים בתמונות.
בשני המקרים האדם הוא קרבן של אלימות, אובייקט חסר זהות עצמית. עובדה זו מובלטת היטב בדמות איפיגניה שקשה להבחין בתוויה מבעד לעטיפה השחורה העוטפת את גופה. היא שק ותו לא. כך גם דמויות כהנא מטושטשות פנים וזהות. הנשק המכוון לדמויות בציור של כהנא ללא חשיפת האוחז בו, והידיים המושטות מעל לראשה של האם אל איפיגניה, כאילו הן כלי נשק המכוון אליה, המצוירות ללא חשיפת השולח אותן, מסמלים את הפעולה האלימה של הקרבת האחר ככפרה, פעולה שיכולה להיות של כל אדם שרואה את הזולת כאובייקט. אלא שבתרבות העתיקה הקרבן היה קרבן דתי. שהרי אגממנון הקריב את בתו כדי להרגיע את האלים ולרצות אותם לפני צאתו למלחמה בטרויה, ואילו בעולם המודרני, אומר לנו כהנא, האלימות שרירותית. אין לה שום מטרה או תכלית חיצונית לאדם, אלא היא משרתת את האדם עצמו, מטושטש הזהות, המכוון בנשק. אם האלימות הדתית הייתה בעבר חלק ממנגנון של ריסון אנושי, של שפלות וצניעות בפני האל, הרי במציאות המודרנית הקרבנות הם גלגוליו של קרבן הכפרה הקולקטיבי כמו השעיר לעזאזל של יום הכיפורים.
אולי רק הציפור בתמונתו של כהנא מרמזת על השאיפה להשתחרר מכפרת השעיר לעזאזל, שגלגוליה עדיין מורגשים בחיינו. היא העין הבוחנת, הסוקרת במבט מלמעלה את הנעשה למטה. אך בשני המקרים, גם בתמונת רותקו וגם בתמונת כהנא, האיל לא הופיע להקריב עצמו תחת הקרבנות.

משיחה שנהלתי עם בניו של האמן דן פייגין וגבריאל פייגין נודע לי, כי מדובר בדיוקנו של לוחם בשם אריק אדיר. "אנו גרנו בשכונת בורוכוב שלימים הפכה לגבעתיים ואריק היה השכן שלנו. הוא גר מעבר לגדר. היה בערך כבן שבע עשרה מבוגר מדן בשנתיים ומגבריאל ב-13 שנים. אבא אהב לפסל חברים ובני כיתה". אריה אדיר בן לאסתר וצבי נולד ב-1930 בירושלים ועבר עם משפחתו לשכונת בורוכוב. אביו היה חלוץ, ואימו גננת. הוא היה חבר ה"הגנה" מילדותו ועוד בהיותו תלמיד בבית הספר יצא לאימונים. הגיע לדרגת מ"כ.
כשפרצה מלחמת העצמאות היה תלמיד הכיתה השביעית בבית החינוך התיכון בתל-אביב והיה פטור, בשל גילו הצעיר, משירות בפלוגות קרביות. הוא התגייס בלי לגלות את גילו האמיתי ושירת בגדוד הראשון בחטיבת "יפתח". בלילה שבין ה- 14 ל-15 במאי 1948 כבש גדודו את מלכיה שבגליל העליון, כדי לשכל פלישת צבא לבנון. ב- 15.5.1948 תקפו הלבנונים בכוח ניכר ובסיוע ארטילריה. הכוח, שלא הספיק להתארגן ולהתחפר במקום, נאלץ לסגת. עם הנסיגה גילה אריה, לפי עדות חבריו, שהשאיר את נשקו בשדה הקרב. הוא חזר לקחתו ואז נהרג. למחרת נכבש השטח מחדש על ידי הצבא.

לאימו של אריק אדיר היה יחס מיוחד לפסל, והוא נוצק על ידה מספר פעמים. לכן נמצאים עותקים שלו אצל בניו של דב פייגין ובמקומות נוספים. פסל זה לא נמכר מעולם מתוך כבוד לנופל.

פרט אחד מכל אירועי מלחמת ששת הימים נבחר לבטא אותה בתמונה זאת: דמות צבעונית מאד שנראית כסוס מרוטש, שותת דם, על משטח שנראה כשדה. ניתן לזהות עוד דמות אנושית קטנה לידו.
פראלטה התמקד בתמונה זאת בקרבן התמים של המלחמה ובפרדוכס של האסתטיקה של הרצח.
על תמונה זאת מספרים אשתו של דניאל פארלטה, רבקה, ובנו אריאל.
רבקה: "גרנו בקיבוץ כפר סאלד בגבול הסורי החל מ1955, כשהגענו לישראל. אחרי מלחמת ששת הימים דניאל היה מושפע מהמראות שראה בגבול הסורי. הם הפגיזו את הקיבוץ בצורה איומה…הייתי אז בהריון הראשון והייתי כבר צריכה ללדת, אז הוא הגיב בצורה כזאת נסערת…"
אריאל: "עד היום יש סימנים של רסיסים בתקרת הסטודיו של אבא, שנבנה ממש לפני המלחמה, ופגז נפל לא רחוק ממנו. רסיס אחד אף חורר מספר עבודות שעמדו בערמה… המתקפה של צה"ל החלה בפריצת הכוחות לגולן דרך כפר סאלד – לאחר שישבו בסמוך לקיבוץ בהמתנה לקרבות. האזור שמעל כפר סאלד היה מבוצר עם הרבה עמדות סוריות כתל עזזיאת ותל פאחר, המוכר יותר, והקרבות במהלך כיבוש הגולן היו קשים… אבא עלה עם חבר נוסף מיד לאחר הכיבוש ל"סיבוב" בשטח, שזה עתה נכבש, עוד לפני שהותר לאזרחים להיכנס לאזור . מן הסתם אני מניח שהסקרנות לראות מה מסתתר מאחורי ההר המאיים וקו הרכס שמעל הקיבוץ פשוט דחפה אותם לשם… וחזרו עם מראות לא קלים… הדבר בא לידי ביטוי בעבודותיו.."

בדיוקן זה של מתי סוקניק יצר הפסל מעין מסכה. הוא נתפתה לוותר על עקרון המבנה כדי להדגיש הדגשה יתירה אכספרסיביות רומנטית יותר. המסכה הריקה מהדיוקן, שבאמצעותה מונכחת הדמות, מעצימה את אלמנט הזיכרון.
מתי סוקניק היה בנו הצעיר של פרופ' אלעזר סוקניק. אחיו של מתי היו רב אלוף יגאל ידין והשחקן יוסי ידין. שם המשפחה סוקניק עוברת על ידי יגאל ידין ומאוחר יותר גם על ידי יוסי ידין מסיבות ביטחוניות.
מתי היה קשר ב"הגנה" והתנדב לפלמ"ח, לגרעין הראשוני של חיל האוויר.
בארבעה ביוני 1948 יצא להפציץ את אניות הצי המצרי שניסו להפגיז את חופי תל-אביב. הוא פגע בהן ועזר בהנסתן. מטוסו הופל, והוא, ששימש כנווט, והטייס טבעו בים ולא נמצאו מעולם.
בסוף חיבורו "מה חובתי לעמי ואעשנה" מגיל 15 וחצי כתב: "אני חולם על תעופה עברית. אני חולם על ישוב, אשר חבריו הם בוגרי הסתדרות הצופים, ושדה תעופה קטן בצידו. תיווצר חברת התעופה הלאומית, כדוגמת חברת הספנות הלאומית שקמה, והיא תפתח קוים לכל חלק בעולם. ארץ ישראל תיעשה מרכז התעופה במזרח, ארצנו תתפתח, ושמה של הארץ העברית יינשא בפי כל העמים, כמו שחזו זאת הנביאים הקדמונים" (מתוך: יזכור, פרשיות חייהם ומותם של הנופלים במלחמת הקוממיות בישראל, משרד הבטחון, 1955).
הגם שהפסל נושא את הכותרת "מתי סוקניק", הרי בפסלו זה כמו בפסליו האחרים הגה בן צבי צורה כוללת בחינת "אין בפרט אלא מה שיש בכלל". השקפתו הייתה, שכל פורטרט הוא נציג חברה וכולל אנשים רבים. גורלו של מתי סוקניק הבא לביטוי בפסל זה מייצג גם את כל אלה שדיוקנם נעלם ונרמס בזרם ההיסטוריה, את כל הכאב והרס היסודות, את הגורל היהודי המיוחד.

במסגרת אליפטית בצבע החול מתבלטים בתמונה "קוממיות" פירות וצמחים, ספר ודמות הקוראת בו, שורת דמויות בסך בטקס הבאת ביכורים, ים ואניות, בתים, ילד קטן, מכונות – כל אלה מצוירים כשטיח צבעוני. בין המשטחים הקטנים הססגוניים התשבציים מצוירים שומרים ניצבים אוחזי נשק: שני גברים ואישה, שדמותם גדולה ובולטת במיוחד. הם ניצבים בשני קצות המרחב המצויר ובמרכז.
הקוממיות, כפי שפלדי מתאר אותה, היא מחזור חיים חלוצי שבו עבודה, בניין ומשפחה, חינוך ותרבות ישראלית ייחודית, הגנה ושאיפה לשלום משולבים בו יחד. הציור מקרין אופטימיות, שסמליה הם הילד הקטן, הפרחים והפירות במגוון צבעים. גם גודש הפרטים והצבעים יוצר רושם של עושר חיים. נראה, שמתוך החול, במסגרת האליפטית, צמח פה מפעל חלוצי מרהיב, שפלדי שר לו שיר הלל, ומי שאפשר אותו הוא המגן עליו: הגברים והאישה, הדרוכים, האוחזים בנשק והממוקמים באופן שבו ההגנה על הנבנה בארץ תהיה מירבית. המטוסים, המצוירים כיונים צחות, יוני שלום, גם הם שומרים על הקיים.
באשר למסגרת החולית שמתוכה כמו פורץ ומלבלב המפעל הציוני חשוב להזכיר את דבריו של פלדי על הציור בשנות העשרים של המאה העשרים: "אנחנו התחלנו משום דבר"… "תרבות ציור לא הייתה קיימת אז אצלנו. מסורת של ציור טבע הייתה חסרה כאן: השמים- זכוכית, הארץ – סלע וחול. היה עלינו לבנות על זה משהו. רק מגרדים – ותיכף יש חול, אבן. צריך היה ללמוד לספוג את מה שבשביל הצרפתים היה רק מובן מאליו" (ראיון ב"ציור ופיסול 1975).
נראה, כי בציור זה בנושא "קוממיות" מודגשת השבריריות של החיים בארץ. עם כל האופטימיות, החיים בצל המוות, יש לזכור, הם כה שבריריים ועדיין חסרי אחיזה ממשית, כאילו בנויים על חול, שרק אם תגרד את השכבה העליונה – מיד נחזור שוב לחול. לשממה.
ועוד מספר פלדי על עבודותיו הדומות לשטיחים צבעוניים, כי "נדמה לי שאת השראתי החזקה ביותר אני שואב מציורי ילדים וממרבדים". "יותר משלימדתי את הילדים – למדתי מהם!" כאשר הראה לילדים, שאותם לימד, תמונות של פיקאסו ושל מאטיס, "זה לא אמר להם שום דבר", אך כאשר הראה להם תמונות של שטיחים ססגוניים, הדבר עורר התלהבות רבה. "הם ניגשים לציור מתוך קרבה ותום. ללא פלפול הם הופכים חומר לחלום" ("דבר" יוני 1981). בעקבות מגעו השוטף עם עולמם הצבעוני דמיוני של ילדים לבשה גם יצירתו שלו במשך שנים פני שטיח עשיר בגוונים, שרוח אגדתית שורה עליה. כזה הוא גם הציור "קוממיות".

מרדכי כפרי פיסל והקים קרוב ל-50 אנדרטאות ומונומנטים ברחבי הארץ. אלה עבודות שנעשו לזכר בנים שנפלו בהגנה על המולדת, לזכר השואה ולזכר מייסדים בהתיישבות ובתעשיה, המספרות את תולדות הישוב בארץ.
על פי עדותה של אלמנתו רחל כפרי פיסל האמן את הפסל מתוך תמונה של הלוחם דני מס. איש הקשר בין משפחת הנופל לפסל היה ברוך אורן, מנהלו הראשון של המוזאון.
היוזמה ליצירת הפסל אינה כנראה של ברוך אורן שכן מרדכי כפרי הכיר את הוריו של דני מס. דגם הגבס לפסל נעשה בשנת 1949 ונמצא אצל אלמנתו של מרדכי כפרי.
דני מס, בן לחנה ולראובן מס, נולד ב-1923 בברלין שבגרמניה. אביו היה בעל הוצאת הספרים הירושלמית הידועה "הוצאת ראובן מס". בגיל עשר עלה לארץ עם הוריו ולמד בגמנסיה העברית בירושלים. היתה לו נטייה מיוחדת לציור קריקטורות. בשנת 2004 נערכה בגלריית האוסף שבמוזאון תערוכה מרישומיו. הרישומים תארו את ילדותו בגרמניה ואת חייו בארץ: מהווי הגימנסיה העברית, מהווי הפלמ"ח וחיי הקיבוץ על מסגרותיו השונות ושקפו את התרבות הייחודית של של דור הפלמ"ח. דיוקנאות של מנהיגי הפלמ"ח וחבריו זוהו על ידי פלמ"חניקים ותיקים במחברות רישומיו. באוסף מוזאון פתח-תקוה קיימים כ-25 רישומים שלו.
דני מס הצטרף לפלמ"ח בשנת 1941 ושרת בו עד יומו האחרון במקומות שונים בארץ: בגליל ובנגב, בשרון, במחוז תל-אביב ולבסוף בסביבת ירושלים. היה מטובי המפקדים של הפלמ"ח ובאחרונה – סגן מפקד גדוד.הוא השתתף במבצעים נועזים ביותר ביניהם ההתקפה על שרונה (כיום הקריה), פיצוץ גשרים, שחרור מעפילים.
עם החלטת עצרת האו"מ ב- 29.11.1947 על חלוקת הארץ ופרוץ מלחמת העצמאות בעקבותיה, נמסר לו הפיקוד על גוש עציון. היה מפקד מחלקת הל"ה ("מחלקת ההר"), לוחמי פלמ"ח וחי"ש שנשלחו כתגבורת לגוש עציון לאחר ההתקפה הגדולה על הגוש ב- 14.1.1948. הלוחמים יצאו לדרכם מהרטוב בליל ה-15-16 בינואר כשהם עמוסים בנשק, תחמושת וציוד, אך בשל שעת היציאה המאוחרת וקשיי הדרך לא הצליחו להגיע לגוש בעוד לילה. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים, עד שנפלו כולם בקרב ביום ה' בשבט תש"ח (16.1.1948)

תערוכת יחיד ראשונה שלהאמן ליאו רוט התקיימה במוזאון "יד לבנים" בפתח-תקווה בשנת 1957.
הוא איבד את בנו הבכור, דודו רוט, שהייה צייר אף הוא ולעיתים שותף לעבודת אביו.
באוסף המוזאון קיימות יצירות של האב והבן.
בהתכתבות שהייתה לרוט עם אוצרת מוזאון "יד לבנים" רות מנור בשנת 1998, הוא מסר לה, כי הציור התגבש לכלל עבודה מוגמרת בתוך כ5-7 שנים לפני מבצע קדש, והוא כונה בדיעבד "מבצע קדש".
הציור כולל שישה פנלים. שבהם סיפור תקומת העם מההריסות.
בפנל הראשון המסתננים החמושים וזורעי ההרס הנמלטים מהמקום-בצבעים כהים קודרים.
בפנל השני תאור ההרס בישוב היהודי: ספרים פרומים, מת מוטל על האדמה, חלקי בנין וריהוט עפים, נושרים. גם הרס חיי הרוח בדמות הספרים הקרועים וגם פגיעה פיזית בבני אדם. גם הצעירים ביותר בדמות לול הילדים ההרוס.
בפנל השלישי המרכזי, השרידים והשכול על רקע עשן העולה מההרס מתוארת נשיאת הפצועים, הבכי על ההרוגים. במרכז הפנל האישה המתמוטטת שכל הקומפוזיציה נשענת עליה. האישה כקרבן אבל גם כמאפשרת תקומה – כבסיס למשפחה חדשה.
בפנל הרביעי על רקע הצנחנים המשחררים במרחב שמיימי כחול נישאים דגל המדינה וסמליה ביד לוחמי צה"ל חמושים. וצעיר וצעירה חבושי כובע גרב. אלה, מזכירים לנו מי אחראי לתקומה ואילו הדגל והצעירים היחפים הנוטעים נטיעות מזכירים גם-לשם מה נלחמנו ועל מה נשפך הדם.
בפנל החמישי והשישי תמונת התקומה והישוב המתחדש. בצבעים צהובים שמשיים מתוארת החזרה של החייל מהקרב לחיק אישה אוהבת, יחד חברתי של שמחה וקולקטיב עובד גם בתעשיה (הארובות ברקע) וגם בחקלאות (הזר, הכבשה). בתקומה אין שוכחים את הצעירים והמבוגרים, הנשים והגברים וגם את העולה החדש הנקלט זה עתה בחום על ידי צעירים ומבוגרים. חברה המגינה על הצעיר והחלש ועל הנקלט החדש – על רקע של קיבוץ חרוש תלמים – כשבמרכז גם כאן צעירה וזר פרחים בידיה. לובן, טוהר ופרח כסמלים נשאפים.
זוהי ארץ ישראל שחלם עליה בגרמניה ערב עלייתו ארצה כאשר חווה את ההשפלה, ודיבורים כמו "אנו נשמיד את כולכם" הדהדו באוזניו ודחקו בו לעלות ארצה והאידיאל, כפי שחזה אותו במו עיניו עם עלייתו ארצה בקיבוץ כנרת, שם ישבו דודו אליושה ודודתו מרים, שנתנו לו בית חם.
כך מספר אלעזר גלעד (תשרי תשמ"ט) על המפגש הראשון של רוט עם קיבוץ כנרת: הוא ראה אז במו עיניו את חדר האוכל ניצב מול הרפת ושמע "אנשים קוראים זה לזה "חברים"". "לבושים כולם באותם בגדים פשוטים".. "מעין כותנות לילה לבנות".. "ומראם כמלאכי שרת".. "מדברים ושרים בעברית"… "קמים בבוקר ויוצאים לעבודה. רוקדים ושרים עד כלות". ("אל סף שברו של החלום").
האבנים, חלקי הסלעים, מקשרים בין הפנלים השונים. באמצעותם מתואר גם תהליך ההרס ששרידיו אבנים פזורות, וגם התקומה: הלוחמים יושבים יחפים על האבנים כשייכים לאבנים אלה. ובסיום התהליך האמן עצמו, החתום על אבן אחת מכמה אבנים, גם הוא חלק מאבנים אלה, שיחד מרכיבים את התצרף – ארץ ישראל.

ב-11 באפריל 1983 התקיימה תערוכה של רישומי צבע מים של משה כגן בחלל מוזאון "יד לבנים" לאמנות בפתח תקווה שמשמש עתה לתצוגה של אמנות עכשווית. ציורי המים מאפיינים את כגן והרבה מהם שמורים באוסף המוזאון. בגלריית צבי שור הצמודה לאולם הגדול כיום הוצגו ציורי שחור לבן שלו, שהוא קרא להם בשם "הרהורים". לסדרה זאת שייך הציור "עצי זית".
בהזמנה לתערוכה צוטטו דבריו הבאים: "את סדרת הציורים בשחור לבן בשם "הרהורים" התחלתי לצייר אחרי מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה ישבתי במקלט וראיתי את החרדה הנשקפת מפניהם של חברים ובמיוחד על פניהן של הנשים. רעש הפגזים והמטוסים שעברו מעלינו החזירו אותי למלחמת העולם השניה, בה השתתפתי כלוחם בשורות הצבא הפולני הדמוקרטי, ואיתה כל זוועות המלחמה והשואה, שבה נרצחה כל משפחתי יחד עם כל יהדות פולין. נזכרתי שוב בביקורי בהריסות גטו ורשה אחרי שחרורו וראיתי בעיני שוב את החורבן והאסון שפקדו את עמנו. עם עלייתי ארצה והצטרפותי לקיבוץ שמיר התמסרתי לעבודה בענף הצאן. המפגש היומיומי עם נוף הגליל הבזלתי ועמק החולה השכיח ממני את הסבל והמלחמה. למדתי וציירתי את הנוף היפה וספגתי אותו בתוכי. זאת הייתה אהבתי הראשונה. הקמתי משפחה בבית אהוב, וגם אותנו פקד האסון. בננו הבכור נספה באסון בנחל יהודיה שבגולן. ציוריי מבטאים את כל הסבל והכאב שאני חש, וזהו המסר שברצוני לחלק עם הקהל הרחב בתערוכה זאת".
הציור "עצי זית" מתאר עצי זית פורחים. לרגלי העצים פזורה פסולת: פחיות, קופסאות, חביות ופסולת אחרת שבתוכה מתרוצצים עכברושים. על אחת החביות ניתן לזהות כתובת "שמן זית", ועל רצועה שרועה לידה, חלק מהפסולת במקום, רשום שמו של האמן ושנת 1982.
באוסף המוזאון קיים ציור נוסף של כגן הדומה לציור "עצי זית", אלא שהוא נקרא "העץ הקדוש" ומתאר עצים ערומים כשלרגליהם קברים, ועליהם מעין תכריכים. לעומת הציור הזה, המבטא אבדן מוחלט, השרידים והפסולת בתמונה "עצי זית" מרוכזים סביב שורשים וגזעים שמגיעים לכלל פריחה. מתוך הזוהמה בוקעים חיים. כגן עצמו הוא אמנם שריד בתוך פסולת החיים. אך הוא גם עד לחיים שהם חזקים יותר מכל ניסיון לזהם את העולם. שרשי העץ עמוקים מהפסולת, והזוהמה אינה מגיעה אליהם. במחזור החיים הגדול הפסולת היא גם בסופו של דבר מקום הזנה לבעלי חיים. אפילו הם עכברושים בלבד, המסמלים עזובה, הם גם מסמנים את החיים הנמשכים.
עץ הזית כסמל לדבקות בחיים אצל האדם בא לידי ביטוי גם אצל נתן אלתרמן בשירו "עץ הזית" שפורסם ב- 1938 בתוך הקובץ "כוכבים בחוץ". כך פותח השיר:

שבעים שנה
הקיץ מלך.
באור נקמות סממו בקריו,
אחד עץ הזית,
אחי הנידח,
לא נסוג מנוגהם בקרב.

עץ הזית הוא "אחי הנידח". כאנשים המנסים להיאחז באדמות המדבר ואינם נכנעים לחום וליובש כך גם עץ הזית אינו נסוג מפניהם.

כעץ הזית המחזיק את זיק החיים האחרון של האדמה – כך לב האדם הולם יחיד בלב המדבר. כל עוד נבט אחד של העץ מרטש את חזהו של ההר, לא ידום לב ההר. באמירה זאת מסתיים שירו של אלתרמן:

ומנגד חורג השרב האדום
ונרתע
ואימה תאחזהו– —
כי ההר לא ימוט ולבו לא
כל עוד נבט אחד מרטש את חזהו.

ב"מלחמת הקוממיות" מתוארים לוחמים בעת קרב. מימין התמונה שני אנשים אוחזי נשק מכים זה את זה בקרב פנים אל פנים. משמאל – רוכב על סוס מחזיק כלי נשק ולפניו סוס מתמוטט על רוכבו ומתחתיו דמות מונחת.
התמונה מתכתבת עם "גרניקה" של פיקאסו (1937).
גרניקה, כפר בסקי בצפון ספרד, מרכז התרבות הבסקית, שסימל מסורת עתיקה של חירות, הופצץ פתע באביב 26.04.37 בשעה ארבע ושלושים אחר הצהריים על ידי מטוסים גרמניים של היטלר, שנשכרו למלחמה על ידי הפשיסטים בספרד. מיד עלה כל הכפר בלהבות וההרס היה טוטאלי.
"גרניקה" הוא ציור קיר ענק (351 ס"מ על 782 ס"מ) בצבעי שחור-לבן-אפור, שהפך לסמל של שואה.
בשתי התמונות "גרניקה" ו"מלחמת הקוממיות" צבעים קודרים, אפלים. אלה צבעי מוות, אימה וחידלון המייצגים הלך רוח של עצב, כאב וחידלון. במרכז שתי התמונות סוס מעוות. הסוס מביא עמו לתמונה מוסכמות כמו פראות ויצריות, טבעיות וחירות שמלפני היות התרבות והמכונה. עם התמוטטותו – ערכים אלה מועלים לקרבן.
בשתי התמונות מונח גבר שנראה מת בתחתית התמונה.
אך ההבדל בין התמונות הוא, שב"גרניקה" נותרו רק כמה נשים לזעוק את החורבן, הכאב והמוות ולמחות על חוסר הצדק ולהתלונן על אבדן החירות. זאת, גם בדמות האישה נושאת הלפיד, המזכירה את פסל החירות האמריקאי. הקרב הסתיים, והדין נחרץ. ואילו בתמונת גלי "מלחמת הקוממיות" עדיין הקרב נמשך ויש עוד תקווה.
מעל הסוס המתמוטט קיים סוס נוסף חי מאד, שעליו לוחם נחוש, מצויד בכלי נשק, ערוך לקרב, ולוחמים אחרים עדיין מצויים בקרב פנים אל פנים. הצבע הצהבהב המשולב בצבעי האפור לבן שחור ב"מלחמת הקוממיות" הוא אמנם צבע המוות, אך גם צבע האור. הוא אמנם עוד חיוור, אך עשוי להתגבר. השמש/הפנס דמוית העין העצומה, המסמלת את התעלמות העולם מהטבח שנעשה לאור השמש ב"גרניקה", גם היא נעלמה ב"מלחמת הקוממיות". במלחמות ישראל אין סומכים עוד על העולם לשם עשיית הצדק. יש מי שדואג לכך, הגם שהוא משלם על כך.

תמונתו "שישים גיבורים" היא התמונה הראשונה שנרשמה באוסף המוזאון – אינוונטר מס. 1. התמונה מופיעה בתוך מגילת "שיר השירים" שיצאה בהוצאת ספריית פועלים ב- 1958, כשהיא מעוטרת באיוריו של שרגא וייל.
שם התמונה לקוח מ"שיר השירים" (ג', 6-7)
"הנה מיטתו של שלמה
ששים גיבורים סביב לה
מגיבורי ישראל
כולם אחוזי חרב
מלומדי מלחמה
איש חרבו על ירכו
מפחד בלילות"

בתנ"ך הפסוקים הם חלק משיר תהלוכה שהיה נהוג בסוריה ובמצרים בתקופות קדומות. השיר הושר בערב החתונה, כאשר נושאי המיטה של החתן-המלך היו יוצאים מביתו כדי להביא את הכלה מבית אביה אליו. האפיריון, שעליו הייתה אמורה לשבת הכלה ולאחר מכן גם החתן, היה מוגן על ידי שישים גיבורים, כלומר מספר רב של גיבורים, שושביני החתן. אלה היו אנשים מלומדי מלחמה, שהיו ערוכים להגן על הכלה בדרך שלא יגזלוה וכדי שאויבים מדיניים של החתן לא יפגעו בו.
תחת הכותרת "שישים גיבורים" מצייר שרגא וייל ארבעה גיבורים בשעת לילה. הם נושאים חרבות, מבטם קדימה, ערוכים לקרב. הם נראים מגוננים על מתחם שלפניהם המופרד באבנים. דמויות אלה עטויות הכאפייה כאילו גזורות הישר מהתנ"ך, בני הארץ, השייכים ללוונט. עובדת היותם מושרשים בנוף של המזרח מודגשת על ידי הנוף, שהסהר והכוכב מובלטים בו על הרקע הכהה.
נראה, שוייל נשען בתמונה על המיתוס הקדום כדי לומר אמירה שלו על אירועי זמנו.
באמצעות המיתוס הקדום של שישים הגיבורים המגנים על הכלה ועל קיום המשפחה הישראלית הראשונית הזאת מרמז וייל על אופייה של המלחמה שלנו על הארץ . כדי שיתקיים הזיווג בין החתן לכלה, כדי שתעמוד החופה ותיווצר משפחה, יש צורך בגיבורים ערוכים לקרב. זהו צבא הגנה, אומר לנו וייל, על משפחה שנלחמת על חייה, על עצם קיום ביתה. לשם כך נזקקים ליהודי חדש-ישן, יהודי תנ"כי שורשי "הפרא האציל", ששייך לאדמה הזאת, והוא חלק ממנה.
וייל לא היה האמן היחידי המנצל מיתוס קדום לצורך אמירה שלו על המציאות.
ברשימה מ-1947 שכותרתה "הנושא הרחוק" מצביעה לאה גולדברג (1911-1970) על התופעה בתחום הספרות. היא מציינת שני סוגי ספרות הרווחים יותר מאחרים בתקופה האמורה: הספרות המתעדת ומולה "הספר בעל הכוונה האמנותית השואב את חומריו מימי קדם". גולדברג מסבירה את הצורך של האמנים בעת מלחמה ואסון להישען על מיתוסים קדומים. "המציאות במערומיה עודנה חריפה ועזה עד כי איננה ניתנת כמעט להיכלא במסגרת היצירה האמנותית". המקרא, לטענתה של לאה גולדברג, הוא מקור לא אכזב של נושאים שניתן להשתמש בהם ככסות. באמצעותו ניתן לדבר על נושאים קשים של שואה, מלחמה ושכול. חומרי המקרא מתפקדים בהקשר זה תוך הפעלת הפוטנציאל שיש להם כחלק מהמורשת התרבותית הכללית המשמשת כלי ביטוי לחשיבה ולתחושה חברתית.
וייל משתמש גם הוא באותו האופן במיתוס הקדום. הוא משמש לו כאחיזת עיניים וכסות כדי לומר באופן זה את הדברים הנוגעים לנו במישרין באותה מציאות חריפה ועזה שחווה, שהתקשה, כנראה, לכלוא אותה במסגרת היצירה האמנותית.
על קשריו ללאה גולדברג מספר שרגא וייל את הפרטים הבאים. בשנות החמישים היה זה מנהל מוזאון תל אביב מר א. קולב שהסב את תשומת ליבו לבלדה על שמשון ודלילה מאת לאה גולדברג כנושא ההולם את סגנונו. וייל קרא את מחרוזת השירים שנקראת "אהבת שמשון" והוצאה לאור ב- 1950 בהוצאת "מקרא סטודיו". הוא התוודע לאופן שבו מיתוס שמשון משמש בה כסות לומר דברים הקשורים למציאות זמנה של היוצרת. וייל החליט לאייר את המחרוזת, והיא הוצאה לאור בעיטוריו. רישומיו ליצירה הוצגו ב"מקרא סטודיו" שהייתה גם גלריה/חנות קטנה בתל אביב, ונפל בחלקו הכבוד, לדבריו, שאף המשוררת לאה גולדברג הגיעה לתערוכה.
סגנונו הייחודי של שרגא וייל בא לידי ביטוי בתמונה "שישים גיבורים" באופן שבו הוא מתרחק מהציור הצרפתי ומתקרב לפתרון הבעיות הפלאסטיות על דרך המקסיקאים, בייחוד דייגו ריברה בראשית צעדיו. הצבעים מונחים בתמונה על שטחים תחומים באמצעות קונטורים, והעיקר בה הוא הנושא, שאינו העתק נטורליסטי של המציאות, אלא מופיע כפירוש מסוגנן שלה.