שינועים במרחב

עבודתה של אורית אדר בכר מעלה הצעה למחבוא, רעיון שטופל גם בעבודות שהציגה בעבר בעת לימודיה בניו יורק ובסדנה לאמנות יבנה. היצירה מסמנת מסלול העובר בין מרחבים גאוגרפיים, תרבותיים וחברתיים המשפיעים על ההבנה ועל החוויה הוויזואלית והרגשית. יחסי הגומלין הנוצרים בין המרחבים השונים לבין העבודה, כמו גם ממד הזמן המורחב המציג מבט פנורמי, מקנים לעבודה רובד נוסף של השוואה ומשפיעים על אופן קריאתה.
הצופה המזדמן אל חלל העבודה, נע במסע גילוי המתקיים בינו לבין היצירה, מהלך המחזק את הכרחיות נוכחותו המטעינה את המקום, ובעת ובעונה אחת גם ניזונה ממנו, והופך כל גילוי ליצירה סובייקטיבית ומשתנה. שאילת אלמנטים אדריכליים ממשיים והפקעתם למערכים רגשיים מציגות אפשרות לתפישות חדשות בתרבות ובאמנות החזותית העכשווית. המרחב האישי נטמע ומתמזג בזהות הקולקטיבית, ארוע היסטורי נקודתי הופך למיתוס לאומי.

גבריאלה שוץ מציירת נוף של שכונות מגורים. מקום יישוב המסווה בתוכו שיבושים אשר מערערים את חזותו המנומנמת. מבט בוחן חושף נוף טורד של טעויות אדריכליות, צמתים חסומים ואנדרטאות של כוח המוצבות בלבם של שטחים ציבוריים. שוץ מפשיטה את המקום מנוכחות אדם ו"משדרת" את המראות באמצעות מערכת של מסכים במעגל סגור. העבודה מציגה מציאות תלוית-טכנולוגיות המעלה מערכת יחסים מורכבת הנעה בין כאוס לחזון, בין פרקטיקה יומיומית לעוצמתה של השליטה, לצד תקווה לניהול אנושי ויצירתי של השיטה.

גדעון גכטמן מקים מחנה אוהלים מוקף בשורות ברושים. יריעות האוהלים מודפסות בדוגמת שיש והעצים עשויים מפלסטיק. מחנה מודולרי על גלגלים מקובע ביתדות, ניתן להעברה בכל עת. מחנה צבא, מחנה צופים, מחנה קיץ, מחנה נופש, מחנה מוות – ייצוגים שונים בהוויה הלוקלית ובחוויה האישית. נוף ישראלי המעוגן במרחב המקומי, מסומן ומסמן, נכבש וכובש ומגדיר תחום עבודתו של גכטמן ממשיכה מהלך של עיסוק במוות, באובדן ובפרידה. ייצוג משתנה של מקום מסמן תחנה אחרונה במסע החיים, משכן למתים. היצירה מתקיימת בין מקומיות לאוניברסליות, מכילה את רעיון הנוודות ומבקשת לבדוק קיום במרחבים אחרים. היא מציגה שיח אמביוולנטי, האחדה טריטוריאלית, פוליטית וכלכלית מול ביזור תרבותי, לאומי וחברתי; שיח הרוצה לממש חזון מודולרי של ניוד ממקום למקום, כמו רוכל המציע את מרכולתו למרחב קשוב וקולט.

גל קינן מציגה אתר אורוולי הבנוי כמיזוג אקלקטי של מאפיינים אדריכליים שונים. (דגם אקראי נלקח מן האינטרנט היווה השראה לבניית דגמי הכורים). דמויות מודלוריות ניתנות לפירוק והרכבה מציגות מצבים שונים של שליטה וכוח. בובות עטויות רעלות נושאות סימני זיהוי של שייכות פוליטית, אתנית ודתית, ונטמעות בפנטזיה המדברית שבעבודתה של קינן. חזון אפוקליפטי מתכתב עם מקורות של קסם ושל אקזוטיקה בתולדות האמנות ביחס לתפישה המסורתית של המזרח. מבט היסטורי מרחבי פוגש במרחבים גאוגרפיים, תרבותיים ומדיניים של מזרח ומערב. העבודה מתארת חוויה בו-זמנית של הרס ושל בנייה, של שרידות וכליה, חיים המתקיימים בצל המוות לצד אובדן ופיצוי ממאיר. היצירה מציגה עמדה של דילמות חברתיות ואנושיות תוך תיור במרחבים אישיים ומקומיים, הכלאות של יצורים, שיבושים ושיבוטים גנטיים – כל אלו מעלים תהיות פילוסופיות החוצות את מרחבי הזמן והמקום באשר להישארות האדם במרחבים השונים.
עבודתה של גל קינן בסיוע ידיד המוזאון.

חיימי פניכל יוצר מעשה תחרה ומפעיל את ה”בלוקים" כחומר ביד היוצר. ה"בלוק" הוא גם חומר הבנייה וגם השם של יחידות דיור המוניות שהפכו לחלק מפולקלור ההתיישבות בארץ; פניכל מאמין בחומר, חומר בסיסי, מצוי, ההופך מיסוד אפרורי לאובייקט רב קסם, משמר רגע של טרנספורמציה בין הרס לבנייה, בין חורבה ליצירה חדשה. מרחבי דיור אוטונומיים מתפרקים ומתפצלים ליחידות המשנות את יחסי הכוחות בין המקום למרחב. תהליכי הפירוק וההתפוררות במבנה ובחומר מציגים שינויים חברתיים ופסיכולוגיים מסימני העידן העכשווי. תפישות המערערות מודולים קיימים ומשקפות פרשנות פלסטית נפחית לארגון חדש של המרחב האנושי.

ליהי חן ממציאה בעבודתה את המקום. היא מביימת את הסיטואציה, ומציגה סביבות שהנן גדולות מהחיים בעבודה המתכתבת עם עולם הקולנוע, עולם של אפשרויות אינסופיות למציאויות שונות, בדיוניות וממשיות, הנעות ומתמזגות זו בזו. זהו מרחב המכיל, בו-זמנית, עקביות וחוסר-עקביות, תהליך ופתרונו, שריד ומקום, מרחב המצוי בין זיכרון לבין פנטזיה עתידית. עבודתה של חן מציגה מהלך הנע בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי בחללים פיקטיביים המצויים מעבר לחוקי הזמן. מראית עין של מציאות יומיומית במרחב נוח ומאובטח מתקיימת בצל איום אלים וממשי המבקש להחריב סדרי עולם. העבודה מציבה מרחב הרמטי המכיל זיכרונות נוכחים בו-זמניים במופע המעצב את הזמן ביקומים מקבילים.

רומי אחיטוב הוא אמן ניו מדיה החי ועובד בקוריאה, ניו יורק, ובישראל. עבודותיו משלבות מדיה מסוגים שונים פיסול, צילום, צילום ווידאו, מיצג ומחשב.
עבודותיו חוקרות את אפשרויות הביטוי של החלל והזמן במרחב הייצוג הדיגיטלי. בעבודה זו כמו ברבות מעבודותיו, משלב אחיטוב תפישה מסורתית של האמנות עם ייצוג בכלים חדשים ומייצר מבנים סימבוליים של ביטוי בשפה דיגיטלית. חומרי הוידיאו עליהם מבוססת עבודת הטריפטיכון "נוף אוריאנטלי" נלקחו במזרח הרחוק המסמל את תפישת הזמן המעגלי, האורגני. תפישה זו קדמה לתפישה המכנית המודרנית שלפיה זמן הוא משך, והיא מבוססת על קביעת הזמן כדבר מה המתרחש בין שתי נקודות. ב Pixel Present האפליקציה שיצרה את "נוף אוריאנטלי", נבנה הדימוי משורת פיקסלים יחידה במרכז הפריים, כל פריים עוקב של וידיאו מותיר על המסך את רישומו של הפריים הקודם. בעוד אלמנטים נייחים מופיעים כשורה של רצועות לאורך המסך, דימוי נע החוצה את שדה הראייה של המצלמה נבנה מחדש, משאיר את חותמו כ"סריקה" בזמן, ויוצר רישום של אירועים על גבי משטח אחד המצטבר לרצף של התרחשויות על ציר הזמן. הזזת המצלמה במהירויות שונות יוצרת דימוי בעל מגוון דחיסויות של זמן. כאשר המצלמה סורקת את החלל באופן פנורמי , הדימוי המתקבל משקף במידה שווה הן את הסביבה המצולמת על הדמויות המופיעות בה והן את תנועת ידו של האוחז במצלמה. כיוון שכל פריים של וידאו מותיר את רישומו, נלכדת התנועה בזמן יחד עם עקבות ההתרחשות שקדמה לה.

רעות פרסטר מציגה תצלום של תשתית קירות מבנה המוזאון, המשמש כנושא ביצירתה, היא מעלה את החבוי על פני השטח, ומייצרת עבורו מרחב חדש.
הנוכחות החדשה שעל הקיר מנהלת שיח רב-מרחבי בין התחומים השונים. עבודת כפיים של חשיפה, של פירוק ושל הרכבה מופקעת מתחומי העשייה הגברית לעולם מלאכות היד. היצירה מדגימה בנראותה ובהתמזגותה בחלל את התנועה בין נקודות הרשת המאפיינת את התפישה המרחבית העכשווית הבו-זמנית. יחד עם זאת חושף "צילום הרנטגן" את כוחם של המערכים הגלויים והסמויים עתירי הטכנולוגיה, המשמשים כמקורות ידע ומידע ופועלים כחרב פיפיות בין שליטה לבין שעבוד במסגרות חברתיות וגאוגרפיות שונות.