קבלת קהל

מיצב אינטראקטיבי

צילום, סאונד ופיסול

מוזיקה: גיא כוכבי

הפרויקט הופק בסיוע

קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב

שחר אפק הוא אמן ושף היוצר מיצבים ועבודות פרפורמטיביות המשלבים בין שני התחומים. במחשבה על שינוי כללי ההתנהגות ״הסטריליים״ המקובלים במוזאון, ומתוך תפיסה שהאכלה היא פעולה של נתינה והכנסת אורחים, בעבודה זו הוא מזמין את המבקרים במוזאון לקחת מן המקפיא קרטיבים מעשה ידיו ולאכול אותם תוך כדי שיטוט בתערוכה.

המיצב לקקו אותי מתפקד כמעין ארכיון אכיל של פעולות גופניות ומצבים נפשיים. הרעיון לעבודה התחיל מחוויה אישית של האמן, שבעקבות מחלה נאלץ להימנע ממזון מוצק. בהמלצת רופאיו, עבר אפק לתזונה המבוססת על גלידות, שלגונים וקרטיבים. אלה, שנועדו לצנן את חלל הפה, להרגיע ולהזין את הגוף, הפכו עבורו למקור נחמה, המאפשר להתנתק ולחלום. הקרטיבים מיוצרים במספר שלבים: בתחילה, לוחץ אפק בידו גושי חומר תוך ביצוע פעולות גופניות שונות כמו ריקוד במרכז הסלון, ישיבת צפרדע, הליכה אל האופק ועוד. מהפסלונים המתקבלים הוא יוצר תבניות סיליקון שבהן הוא יוצק את הקרטיבים. על מקלות הקרטיבים מוטבעים תיאורים מילוליים של הפעולות שמתוכן נוצרו התבניות, שמתגלים כאשר הקרטיב נמס או נאכל. ההקבלה בין הקרטיבים לגופו של האמן נמשכת באמצעות טקסט שכתב אפק בגוף ראשון, אשר בוקע מהמקפיא עם פתיחת הדלתות בלווי מוזיקה שהלחין גיא כוכבי ומכריז: ״עכשיו התייצבתי, אני בשל ומוכן, לקקו אותי״. העבודה מבקשת לשמש כתחנת רענון מוזאלית הפועלת כנקודת הזנה רעיונית ופיזית כאחד.

מיצב ווידאו, טכניקה מעורבת

צילום: איתי מרום

משתתף: אלכס קרול

gym היא קבוצה בינתחומית שחוקרת את המרחב הציבורי ופועלת בתוכו. חברי הקבוצה הם מעצבים, אדריכלים, אמנים וחוקרים המאמינים כי לטובת עיצובו של המרחב הציבורי יש למזג אופני חקירה, ייצור וחשיבה מגוונים. במסגרת עבודת המחקר שביצעו חברי gym בשנה האחרונה, ערכה הקבוצה מיפוי של המרחבים הציבוריים והציבוריים־למחצה בקרבת מוזאון פתח תקוה לאמנות וסביבתו. השיטוט בשכונת רמת ורבר הסמוכה העלה תיעוד של קבוצת מבנים ארעיים — חלקם ממלאים צרכים שימושיים כגון מסתורי אשפה או מתקנים לתליית כביסה, אחרים נבנו לצרכי משחק ואילו פשרם של אחדים נותר לא ידוע. המבנה המוצג במוזאון הוא העתק מדויק של אחד ממסתורי האשפה הפזורים בשטח, אשר סיגלו לעצמם ברבות השנים שימושים קהילתיים נוספים הנעים מאחסון חפצים אישיים ועד לתצוגת יצירות מקרמה וציורים. שעתוק המבנה והכנסתו לתוך המוזאון מייצרים ״חלל מעבר״ המגשר בין המוזאון לסביבתו ומתפקד כמעין מרחב ביניים, אשר ספק ממלא־ספק מרוקן את החלל המוזאלי.

מבנה זה שב ומופיע בעבודת הווידאו המוצבת בסמוך אליו ומקיימת יחסי מראה בין האובייקט הממשי לזה המצולם. המונולוג המצולם של שומר המוזאון אלכס קרול נע בין שברי מחשבות על הווה המוזאון, השכונה ומחוצה לה לעתידים מדומיינים כלל־אנושיים. זהו חזונו של האדם העומד על סף, במרחב לימינלי אשר מאפשר מבט מן הפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים. דמות השומר מגלמת בתוכה את המתח העדין שבין ייצוג המוסד ופני המוזאון ליכולת האוטונומית להביט אל המרחק כחוזה ולהציע נרטיבים חדשים לתפקיד המוזאון.

עבודת טקסט ורצפה

חיתוך ויניל

הלו, 2020

עבודת סאונד

עבודתה של עפרי כנעני עוסקת באפשרויות של נוכחות, מפגש וקרבה אנושית, וכן ביחסים שבין הגוף האנושי למרחב. תיירות פנים, שנוצרה ברוח התקופה, היא עבודת רצפה וטקסט המתפקדת כמעין מצפן או לוח הכוונה (בדומה לאומדני מרחק המוצבים באתרי תיירות) לשיטוט אלטרנטיבי במקומות מוכרים. כנעני מסמנת נקודות ציון ואפשרויות ניווט שונות ברחבי קריית המוזאונים תוך שימוש בגוף המבקר/ת כקנה מידה. בניגוד לסיורים מודרכים מסורתיים, מסלולי תנועה אלה אינם מסבים את תשומת לבנו לעבודות האמנות עצמן או לנקודות ציון בעלות ״ערך תיירותי״, אלא דווקא לתשתיות ואדמיניסטרציות הנתפסות כחיצוניות לתערוכה, כמו עמדת השומר, נקודת הרשת האלחוטית, מטבחון העובדים והעובדים עצמם.

המחוות הגופניות שבאמצעותן מבקשת כנעני למדוד את המרחקים מתגלות במהרה אף הן כ״בלתי מדידות״, שכן לא מדובר בצעדים או ביחידות אורך קונבנציונליות, אלא בסדרת כוריאוגרפיות ופעולות הכוללת קפיצות צפרדע, נשימות והפרחת נשיקות, המרמזות למרחקים שאינם רק פיזיים אלא גם תרבותיים, מעמדיים ופוליטיים. מסלולים/כוריאוגרפיות אלה מתווים חוויה שאינה תלויה בהכרח בתנאי המרחב עצמו או בעבודות האמנות המוצגות בו, אלא כזו שמבקשת להטביע דווקא חותם סובייקטיבי, ולהזכיר שבתחילתם ובסופם של ההחלטות והמוצגים במוזאון נמצא הגורם האנושי.

מיצב

באדיבות האמן וגלריה ברוורמן

ביצוע: רע בית מלאכה לצילום

דוד עדיקא הוא צלם היוצר מיצבים שמשלבים דו־ממד ותלת־ממד, תצלומים ועיצוב סביבות צילומיות. בעבודה שיצר עבור מוזאון פתח תקוה לאמנות הוא מתיק את עיסוקו במרחב הביתי ובחפצים המצויים בו למרחב המתנה ציבורי — לובי. תרבות השיתוף ברשתות החברתיות יצרה משוואה על פיה להיות משמעו לצלם (וכמובן להעלות מיד לרשת), והניחה יסודות לתת־תרבות שלמה של תיירות אינסטגרם ומוזאוני סלפי. בעידן שבו כולנו מצלמים כל הזמן, חלק ניכר מחוויית הביקור במוזאון כוללת צילום ותיעוד של התערוכות והמוצגים בידי המבקרים עצמם.

לובי של עדיקא הוא מרחב שהייה המרחיב את תחומי הפעולה האמנותית של הצילום. הסביבה הפיסולית שיצר בסמוך לעמדת הקבלה עמוסה באסתטיקה הייחודית לו, הכוללת תצלומים מוקפדים, משטחי צבע גיאומטריים, ארטיפקטים וחפצי רדי מייד המשולבים אלה באלה. לצד זאת, היא מפקיעה את עצמה משליטתו הבלעדית כצלם ומשמשת כסביבת המתנה פונקציונלית, הטומנת בחובה אינספור פריימים פוטנציאליים שיצולמו בעתיד על ידי המבקרים עצמם.

מיצב תלוי מקום טכניקה מעורבת

לצד תנועה אנושית של מבקרים ועובדי המוזאון, מתקיימת בקריית המוזאונים מערכת חיים ענפה ושוקקת של דיירי משנה. ציפורים, עטלפים, חתולי רחוב ובעלי חיים המסתננים לעתים מגן החי ומפארק העצמאות הסמוך הפכו את שטחי המוזאון והצמחייה שסביבו לביתם, וחיים בסימביוזה עם בני האדם ועבודות האמנות שבסביבה. יניב עמר מתמקד במערכת אקולוגית זו ובונה מיצב פיסולי, המשמש כתחנת קינון והזנה לדייריו הלא אנושיים של המוזאון. במרכז העבודה, אגן מים דמוי באר וסביבו צמחייה ומערכת לבנים חלולות מחומרים אורגניים המספקים הזנה ומסתור לציפורים ולדבורים. המיצב מבוסס על מערכת טיהור פנימית ומתנהל כמעין "משק אוטרקי" שבו הצמחים ובעלי החיים השונים מזינים זה את זה.

מיצב; אסמבלאז’ על קיר, נייר, דבק, עץ, שקפים,

מכשירי כתיבה, מגרסת נייר, מכונת צילום מסמכים

התערוכות במוזאון מוצגות, על פי רוב, במשך מספר חודשים, שבמהלכם יפקדו אותן אלפי מבקרים. אלה יבואו וילכו, אבל במרבית המקרים התערוכה תישאר ללא שינוי. לוסיאנה קפלון ורותי דה פריס מבקשות להפוך את מערכת ההשפעה שבין התערוכה לציבור להדדית יותר, ולאפשר למבקרים לפרש, לנכס ולהטביע את חותמם על התערוכה. בעמדה המעוצבת שהקימו השתיים בחלל התצוגה ניצבים שולחן עבודה, מכונת צילום ומגרסת נייר ולצידם כלי כתיבה, טקסטים וצילומים רשמיים שהופקו מטעם המוזאון במסגרת התערוכה. הציבור מוזמן להשתמש בכל אלה על מנת לתעד, לערוך וליצור לעצמו מזכרות וקטלוגים בעיצוב אישי. קולאז' הנייר המונומנטלי שיצרו האמניות עבור המיצב מבוסס על עבודות מאוסף האמנות של המוזאון, חלקי גוף ששוכפלו במכונת הצילום ודוגמאות גרפיות שעיצבו, ומדגים בעצמו מהלך רעיוני דומה של ניכוס והרכבה הנשען על משאבי המוזאון.

אותיות פרספקס בחיתוך CNC

קטלוג, 2020

מיצב וידאו, 15 ספרים ריקים בכריכה קשה,

הקרנת וידאו תודות: אמנון יוהס, סמואל ברו־לץ, רוני בן פורת, כרמל ברנע ברזנר ג'ונס, מיקה צ'זנו, נופר שטו, נדב ורטה, תומר צור, יורם רוזוב, שירלי פקטור, דניאל פישר

באנר, 2020

רדי מייד מטופל

שמשונית, מראה, הדפסה דיגיטלית

הפרויקט הופק בסיוע אפסון

יאשה רוזוב מבצע מגוון התערבויות אמנותיות בפלטפורמות המידע של מוזאון פתח תקוה לאמנות, הכוללות את לוגו המוזאון המוצב בכניסה, כרזות פרסום התערוכות והמתקן לתצוגת קטלוגים בעמדת הקבלה. כאמן ומעצב בהכשרתו, פונה רוזוב אל התשתית הגרפית של המוזאון, אשר על פי רוב נותרת מחוץ לתחום הפעולה של האמנים המשתתפים בתערוכות, ומנכס אותה כבמת תצוגה חלופית. בלוגו המוזאון, למשל, הוא משכל את האותיות, כך שהכניסה לבניין מכריזה עתה על ״פתח לאמנות, איזון ותקווה״, ואילו הבאנר שברחבת הכניסה הוא כעת תבנית ריקה, שבה במקום המילה ״תמונה״ משובצת מראה המשקפת את הניצב מולה. כוחן של הפעולות האמנותיות הללו טמון דווקא ביכולתן לשמור על תבניות העיצוב הקיימות, כך שרבים עשויים שלא להבחין בהן ממבט ראשון. אלה הופכות את האמן למעין "רואה שאינו נראה״, הנטמע לפרקים בתשתית המוסדית ושותל בה מסרים מטעמו. בעבודת הווידאו שיצר עבור עמדת הקבלה הוא מבצע פעולה כמעט הפוכה, שבה הידיים המדפדפות בספרים הריקים מבקשות לעורר לחיים את קיר תצוגת הקטלוגים הדוממים אשר מוצבים שם כדרך קבע.

מיצב טכניקה מעורבת

העבודה הופקה בסיוע: ל.ש.מ מתכות, מוזיאון תל אביב לאמנות

עומר שיזף הוא אמן ומעצב תאורה היוצר מיצבי אור פיסוליים תלויי מקום. אם בדרך כלל התאורה בחללי תצוגה נתפסת כרובד המתווסף לעבודת האמנות, או כזה המושלך על אובייקט כלשהו ומתקיים ביחס אליו, בפרויקט זה היא מתפקדת כנקודת המוצא וניצבת כאובייקט פיסולי בפני עצמו. על בסיס ההנחה שעיצוב חלל במידה רבה גם מכתיב את התנהגותם ותחושותיהם של השוהים בו, ההתמקדות בתשתית התאורה בתערוכה זו מבקשת לאמוד את כוחה ביצירת חוויה אימרסיבית, שאינה זקוקה בהכרח לפרשנות או לתיווך חיצוני.

במרכז החלל, השטוף באלומות אור צבעוניות המושלכות על הקירות והרצפה ומתמזגות זו בזו, מציב שיזף ספסל חוץ עירוני. זה ממלא תפקיד כפול: פעם כאובייקט ישיבה, המזמין את הצופים להאט ולהתעמק בחלל המשתנה סביבם, ופעם כחומר גלם, שהתאורה עוברת דרכו ובתוך כך יוצרת דוגמאות שונות המרצדות בחלל. באמצעות תאורה ומנגנונים פשוטים יחסית, מעתיקה העבודה את ריהוט החוץ חסר הייחוד אל המוזאון ויוצרת באמצעותו חוויה תיאטרלית ומעוררת השתאות, אשר מפנה את הקשב לתשתיות שלרוב אינן זוכות בתשומת לב המבקרים.

מיצב אינטראקטיבי מערכת הטענה לטלפונים ניידים, מחשב ארדואינו, חיישני מגע, MDF, מזרוני יוגה ושמשונית מודפסת

בשיתוף: שיראל הורוויץ, ארז דוכן

מזבח הטענה של מיה שרבני מציע בחינה ספק ביקורתית־ספק הומוריסטית של האפשרות להתמסר לחוויית הביקור במוזאון אל מול חוסר היכולת של רובנו להשתחרר מהתלות בטלפון הנייד. אנחנו שומרים זיכרונות, מנווטים, עובדים, מוצאים אהבה, אומדים זמנים ומתקשרים עם העולם החיצון באמצעות הסמארטפון. כשהוא בכיס או בתיק, אנחנו מדמיינים לעתים תחושות רטט או צלצולי רפאים וכשהסוללה מתרוקנת והוא נכבה, אנו חווים חרדה חברתית המתבטאת בחשש להחמיץ חוויות (FOMO — fear of missing out, או חרדת החמצה).

לעתים מבקשים מבקרים במוזאון להטעין את הטלפונים הניידים שלהם בעמדת הקבלה או במשרדים או אפילו להשתמש בשקעים שבחללי התצוגה עצמם. העבודה, שהיא למעשה עמדת הטענה אוניברסלית לטלפונים ניידים, נוצרה בהשראתם. העמדה מופעלת באמצעות חיישני מגע, כך שעל מנת לספק חשמל למטען יש להניח עליה את כפות הידיים, הברכיים והרגליים בהתאם לסימון ובעצם, ״להשתחוות״ לטלפונים הניידים שלנו.

מיצב טכניקה מעורבת

תודות: עמוס ג'רבי, חגי סלמור,

חוגי שבאי, צפריר אור, איתן יפה

הפרויקט הופק בסיוע מפעל הפיס

אורלי הומל הופכת את חלקו האחורי של המוזאון למבוך לבן ענק, שבתוכו היא שותלת ציטוטים פיסוליים מרחבי קריית המוזאונים, סביבות משחק ועדויות קפואות לנוכחות אנושית נעדרת. תחת ידה, הופך מרחב התצוגה בנוסח ״הקובייה הלבנה״ למרחב מפותל של שיטוט וגילוי, המזמין את הצופים לשחק ולהיבלע במסדרונותיו הבוהקים. הומל, אשר במקביל לעבודתה כאמנית עוסקת בעיצוב ובניית תפאורות, יצרה מיצב שבו החלל והפיסול מתפקדים כיחידה אחת, כמו קוראת למבקרים להיעטף בה. היא משבצת ברחבי המבוך אלמנטים אדריכליים ואובייקטים שימושיים הלקוחים מסביבת המוזאון וגן העצמאות הסמוך, כמו ברזייה, ספסלים, צמחייה ושולחן משחק. אלה הועתקו וטופלו בסגנונה הפיסולי המוקפד ונראים עתה כמאובנים לבנים הבוקעים מקירות החלל.

המבוך של הומל אינו רק מרחב שעשוע או חידה במשמעותו העכשווית, אלא גם נושא את מטענו ההיסטורי, מהופעתו הראשונה של הלבירינת במיתולוגיה היוונית ועד לשימושים השונים במבוך בימי הביניים כמרחב מדיטטיבי בעל אופי פולחני, המדמה את החיפוש אחר האל. בה בעת, הוא גם מתקיים בקריצה לתחושות חוסר ההבנה או חוסר ההתמצאות המיוחסות לעתים למוזאונים ומבקש להציב מולן חוויה אסתטית בלתי אמצעית.

מיצב וידאו, 11 דק'

ליווי וייעוץ: איתמר מנדס פלור צילום: איתמר מנדס פלור צילום רחפן: ברק ברינקר

תכנות: אמיר בולצמן מאלף כלבים: דורון אילוף כלבים, פתח תקוה עריכת וידאו ופוסט: דן רוברט ליהאני, רננה אלדור פוליס: טל שטיינברג כלבה: אלבי תודות: מרכז מעמותה לאמנות ומחקר, עופר לאופר, שמרי חגי, שגית מזמר, גלינה ליולקו, שי פרסיל, מיכל גסנר, רועי גולן

עבודת הווידאו של יהודית שלוסברג יוגב מציעה נקודת מבט חלופית על השיטוט במוזאון וסביבתו דווקא ממבט על. בסצנת הפתיחה של העבודה עוקב הפריים אחר כלב שרץ במהירות לעבר מטרה לא ידועה. השעטה החייתית, הבהולה, מתחלפת במבט אווירי המצולם מרחפן החושף את הרצף הגיאוגרפי שבין המוזאון לפארק ולפינת החי ואת העובדה שמוזאון פתח תקוה שוכן בלב טבע עירוני שוקק חיים. הריצה נקטעת באחת כאשר הכלב מגיע אל יעדו, שמתברר ככניסה למוזאון.

נקודת המבט שמספק הרחפן מייצרת הזרה וריחוק מן המטען התרבותי ומן התוואי המוכר של המוזאון ומעלה על הדעת הקשרים צבאיים של ריגול ותקיפה, המרמזים לאסון הקרב ובא. עשן מתחיל לעלות מגג המבנה, עד שנפער בו חור ענק ובוער. אז גם מתגלה שההתרחשות שבה חוזים הצופים היא למעשה צילום של הקרנה, והשריפה אינה אפקט שהושתל בעריכה כפי שאפשר היה לחשוב, אלא תיעוד של מסך ההקרנה עצמו העולה באש. הסאונד המלווה את הווידאו מבוסס על חומרים שהוקלטו בפארק העצמאות הסמוך למוזאון. אלה נדחסו בתהליך עיבוד דיגיטלי, עד לכדי עומס המאכל את הסאונד, במקביל לקריסת הדימוי.

הרס המוזאון — מוסד המיועד להגנה ושימור של טבע ותרבויות היסטוריות — הוא למעשה הרס "המפלט האחרון" של התרבות, הנתפס כאיום על הזיכרון האנושי הקולקטיבי כולו. בנסיבות אלה, עבודת הווידאו של שלוסברג יוגב מצביעה על המתיחות המתמדת בין הטבעי והמתורבת, הממשי והמתווך, על רקע האסון הממשמש ובא. המבקרים צופים בהרס הבניין שבו הם יושבים כמעין חוויה חוץ־גופית, שבה התרבות האנושית מתפוגגת בחזרה אל הטבע. החזרה ל״נקודת האפס״ הופכת לאירוע אסתטי וחושי אך גם להרהור על מצבו וערכו של המוזאון בעידן של תאוצה טכנולוגית ומשבר עולמי.