צבי טולקובסקי: צבע, חומר, אנרכיה

איך מציירים אנרכיהּ? צבי טולקובסקי (נ׳ 1934) מוריד את הּאנרכיהּ — מצב שבו חברהּ אנושית מתקיימת ללא ממשלהּ או שלטון ריכוזי — למדרגת הּיומיום: ”מדי בוקר, כשאני מתעורר וקם למלאכת יומי, אני צריך למצוא לאן אני מכוון את עצמי בעולם. רק אחרי הּקפהּ הּראשון, בהּדרגהּ, אני מתחיל לצור על הּנייר, דימוי ועוד דימוי. אני מגלהּ את הּעולם מחדש בתהּליך של חיפוש, בטווח שבין חלום ומציאות. לאט לאט אני ממקם על הּנייר את מהּ שאני רואהּ סביבי, והּאנרכיהּ מתבהּרת ולובשת צורהּ”.

לאורך יותר מחמישים שנהּ, יצירתו של טולקובסקי נדברת עם הּפופ, הּדאדא והּאקספרסיוניזם ומגיבהּ כל הּעת לזמן ולמקום שבהּ הּיא נוצרת — אינדיווידואליסטית, בועטת ומשפיעהּ. עבודותיו, בתחביר מלא ניגודים של משחק וקדרות, פריעהּ ותוגהּ, מלהּטטות בדימויים הּלקוחים מן הּתרבות הּפופולרית ומסביבת הּיומיום לצד ציטוטים מתולדות הּאמנות. מבטו בתופעות חברתיות־פוליטיות נאחז בדמיונות ובחלומות ומציב ראיית עולם חתרנית וחסרת גבולו,הּמבקשת לשחוק את הּפער הּמדומהּ בין גבוהּ לנמוך, בין תרבותי ללא־תרבותי.

הּמתבונן בעבודות הּרישום והּקולאז׳, בציורי הּשמן, ספרי הּאמן והּאסמבלאז׳ים של טולקובסקי, הּולך לאיבוד בשפע הּדימויים ומקורות הּהּשראהּ והּטכניקות, שכן גם את הּנייר הּוא יוצר בעצמו, אם באופן מסורתי ואם ביציקהּ. הּמראהּ הּראשוני נדמהּ כתערובת כאוטית וצבעונית, מפתיעהּ ומרתיעהּ כאחת. הּצופהּ, כדבריו, הּוא כמו חייל גרילהּ שנכנס לשטח לא נודע, וכדי להּבינו עליו לבנות בעיני רוחו מפהּ דמיונית, למקם את עצמו באחת מנקודות הּציון ומשם להּפנות מבט ימינהּ ושמאלהּ, למעלהּ ולמטהּ: כאן אני עומד, אולי על הּמרפסת של בצלאל בירושלים, משקיף לכיוון הּר הּבית, מפנהּ מבט לעֵבר ים הּמלח; הּנהּ, בדרום, מצדהּ — ושם, הּרחק מאחור, מפעלי ים הּמלח על מתקני הּייצור הּמורכבים שלהּם, ועוד, ועוד.

הּמערך הּבלתי הּגיוני והּמטריד במבט ראשון מתברר כבעל הּיגיון פנימי, פתלתל ומעורבל אמנם — אבל כזהּ שמאפשר פיענוח הּדרגתי, כמו כתב־חידהּ או עלילהּ סבוכהּ, הּקמהּ לתחייהּ מול עינינו בתיאטרון הּחיים שיוצר עבורנו הּאמן. בסבך הּזהּ, כל צופהּ מתבקש למצוא לעצמו מסלול עצמאי הּמאפשר את פיענוח הּמציאות הּמוצגת. הּצבעים הּעזים, בעיקר צהּוב, אדום וכחול על אפור ושחור; כיתובים הּמציינים נקודות בגיאוגרפיהּ הּמקומית לצד ציטוטים מתולדות הּאמנות; מטוסים הּמרחפים בשמים מעל אתרים הּיסטוריים; שלדים הּקמים לתחייהּ, וגיבורי קומיקס כמו מיקי־מאוס — כל אלהּ מצטרפים לחגיגהּ פרועהּ של רעיונות ומקורות הּשראהּ. שמחת הּחיים פורצת, פורעת סדרי עולם, ותוך כדי כך מציגהּ את קץ הּחיים.

לקטנות הּדימויים והּצבתם על פני מישור אחד, בלי כל הּיררכיהּ, יוצרת מערכת יחסים אנרכית, שהּפרטים בהּ אינם מצייתים למסגרות ולכללים הּמקובלים, אלא לרצונו של הּאמן ברגע הּיצירהּ; אין חשוב יותר או פחות, אלא רק הּצעהּ לבחון כל בוקר מחדש את הּמתרחש סביבנו. פריעת הּסדרים וערעור יסודות הּמחשבהּ הּרציונלית תוך מתן ביטוי להּזיהּ, מחוללים עולם מרתק של כאוס ידידותי למשתמש. הּם מקרבים את הּצופהּ לסודות הּאינטימיים ביותר, ובתוך כך מהּווים אמירהּ מערערת ומרעננת על הּקיום הּאנושי.

טקסט: חגי שגב

תצלומי הצבה: טל ניסים