מסיפורי בית אחד
אוצרת: סיגל קהת קרינסקי
29/03/2018 -
28/05/2018
"על תל נישא בדרומה של אם המושבות מתנוסס לתפארת בית רחב ממדים ורב תוכן – בית 'יד לבנים'…בלב גן מלבלב, משטחי דשא נרחבים ופרחים רבי גוון מקיפים אותו…מלמול חרישי של מפל מתמזג כאן עם קול צחוקו הרונן של ילד". "בית" זה הוא "ביטוי לשאיפת עיר שלמה להביע הוקרה ואהבה לדורות הלוחמים שאינם כבר אתנו"…אבל בית זה אינו דומם: "כל מוצג דומם שבו – סיפורו עמו השזור בתולדות העם – מדבר ומדובב את הבאים מקרוב ומרחוק והם ממשיכים לרטוט בלב המבקרים". כך פותח ברוך אורן, מנהלו הראשון של בית יד לבנים בפתח תקוה, את ספרו (1) שעליו מתבססת במידה רבה תערוכה זו – המתקיימת כמחווה ליום הולדתה ה-140 של העיר פתח תקוה.
בית יד לבנים, הראשון מסוגו בארץ, הוקם על ידי עיריית פתח תקוה וחברי ארגון ההגנה כגורם מחנך שערכיו יהיו נכסי צאן ברזל לבאים בשעריו. בבית זה גם עוצבה דמותו של המפקד בצה"ל, וחיילים עברו סדרות חינוך ומורשת קרב. לצד זאת, מייסדיו ראו לנגד עיניהם מרכז שיקיים פעילויות לכלל האוכלוסייה במטרה להגיע לחלקים רחבים ככל האפשר של הציבור. כך למשל, במסגרת הקמת אתר ההנצחה, הוקצה בו חדר ייעודי לתערוכות אמנות שיענה על הצורך במקום הולם לתערוכות כאלה.
בעקבות החלטת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ואנשי רוח לאתר מקום להנצחת זכר הבנים, החליט ראש עיריית פתח תקווה דאז, פנחס רשיש, להקצות חלקת אדמה בפאתי העיר למטרות אלה. הוגי הרעיון ביקשו להקים אתר שלא רק יעמוד כמצבה, אלא גם יפעל כיישות עצמאית וויטלית, המחנכת לערכי ההנצחה ולטעם אמנותי – באמצעות תמונות וצלילי מוזיקה, לתרבות הגוף – באמצעות פעילויות ספורט ולבריאותו – באמצעות הדשאים הרחבים. כך הפך המפעל ליחיד בסוגו, לא רק בארץ.
אופן הגעתן של חלק מיצירות האמנות לאוסף המוזאון טומן בחובו סיפורים אנושיים מרתקים. כמותן כך גם המוצגים השונים הגיעו אליו ממגוון מקורות – יש שנמסרו ביד רועדת של אם שכולה ששמרה מזכרת מבנה, יש שהובאו על ידי לוחם מן הקרב או השבי, יש שהוגשו על ידי בני קיבוצים ויש כאלה שברוך אורן עצמו חיפש עד שמצאם באתרי קרב שונים. כשהובאו אלה לבית יד לבנים – מן העבר הקרוב והרחוק – נשזרו סיפוריהם בצרור הסיפורים, כחלק מן המסכת המסופרת בבית.
חזון זה של בית יד לבנים הדריך אותי בעבודה על התערוכה, שבה מוזמן המבקר לחדר המדמה את משרדו של ברוך אורן בבית יד לבנים. מעין "קפסולת זמן", שבה מתקיים דיאלוג בין החפצים והיצירות מראשית הקמת ה"בית" לבין אלה העכשוויים יותר, שרובם ככולם מאוסף המוזאון. בהעמדה זו של הרחוק מול הקרוב יותר, מתלכדים הסיפורים והנרטיבים השונים של העבר וההווה.
מעצם טיבם של המוצגים ככרוכים בסיפורים וזיכרונות, מהדהדת התערוכה שאלות על אודות מעמדם של חפצים כאובייקטים בתצוגה מוזיאלית, מחשבות על אמנות וא-אמנות, על המחקר הארכיוני ועל הפעולה האמנותית בתחום מבנה המוזאון.
סיגל קהת קרינסקי
1. ברוך אורן, מסיפורי בית אחד, תל אביב: צבא הגנה לישראל הוצאת "מערכות", תש"ך.
"על תל נישא בדרומה של אם המושבות מתנוסס לתפארת בית רחב ממדים ורב תוכן – בית 'יד לבנים'…בלב גן מלבלב, משטחי דשא נרחבים ופרחים רבי גוון מקיפים אותו…מלמול חרישי של מפל מתמזג כאן עם קול צחוקו הרונן של ילד". "בית" זה הוא "ביטוי לשאיפת עיר שלמה להביע הוקרה ואהבה לדורות הלוחמים שאינם כבר אתנו"…אבל בית זה אינו דומם: "כל מוצג דומם שבו – סיפורו עמו השזור בתולדות העם – מדבר ומדובב את הבאים מקרוב ומרחוק והם ממשיכים לרטוט בלב המבקרים". כך פותח ברוך אורן, מנהלו הראשון של בית יד לבנים בפתח תקוה, את ספרו (1) שעליו מתבססת במידה רבה תערוכה זו – המתקיימת כמחווה ליום הולדתה ה-140 של העיר פתח תקוה.
בית יד לבנים, הראשון מסוגו בארץ, הוקם על ידי עיריית פתח תקוה וחברי ארגון ההגנה כגורם מחנך שערכיו יהיו נכסי צאן ברזל לבאים בשעריו. בבית זה גם עוצבה דמותו של המפקד בצה"ל, וחיילים עברו סדרות חינוך ומורשת קרב. לצד זאת, מייסדיו ראו לנגד עיניהם מרכז שיקיים פעילויות לכלל האוכלוסייה במטרה להגיע לחלקים רחבים ככל האפשר של הציבור. כך למשל, במסגרת הקמת אתר ההנצחה, הוקצה בו חדר ייעודי לתערוכות אמנות שיענה על הצורך במקום הולם לתערוכות כאלה.
בעקבות החלטת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ואנשי רוח לאתר מקום להנצחת זכר הבנים, החליט ראש עיריית פתח תקווה דאז, פנחס רשיש, להקצות חלקת אדמה בפאתי העיר למטרות אלה. הוגי הרעיון ביקשו להקים אתר שלא רק יעמוד כמצבה, אלא גם יפעל כיישות עצמאית וויטלית, המחנכת לערכי ההנצחה ולטעם אמנותי – באמצעות תמונות וצלילי מוזיקה, לתרבות הגוף – באמצעות פעילויות ספורט ולבריאותו – באמצעות הדשאים הרחבים. כך הפך המפעל ליחיד בסוגו, לא רק בארץ.
אופן הגעתן של חלק מיצירות האמנות לאוסף המוזאון טומן בחובו סיפורים אנושיים מרתקים. כמותן כך גם המוצגים השונים הגיעו אליו ממגוון מקורות – יש שנמסרו ביד רועדת של אם שכולה ששמרה מזכרת מבנה, יש שהובאו על ידי לוחם מן הקרב או השבי, יש שהוגשו על ידי בני קיבוצים ויש כאלה שברוך אורן עצמו חיפש עד שמצאם באתרי קרב שונים. כשהובאו אלה לבית יד לבנים – מן העבר הקרוב והרחוק – נשזרו סיפוריהם בצרור הסיפורים, כחלק מן המסכת המסופרת בבית.
חזון זה של בית יד לבנים הדריך אותי בעבודה על התערוכה, שבה מוזמן המבקר לחדר המדמה את משרדו של ברוך אורן בבית יד לבנים. מעין "קפסולת זמן", שבה מתקיים דיאלוג בין החפצים והיצירות מראשית הקמת ה"בית" לבין אלה העכשוויים יותר, שרובם ככולם מאוסף המוזאון. בהעמדה זו של הרחוק מול הקרוב יותר, מתלכדים הסיפורים והנרטיבים השונים של העבר וההווה.
מעצם טיבם של המוצגים ככרוכים בסיפורים וזיכרונות, מהדהדת התערוכה שאלות על אודות מעמדם של חפצים כאובייקטים בתצוגה מוזיאלית, מחשבות על אמנות וא-אמנות, על המחקר הארכיוני ועל הפעולה האמנותית בתחום מבנה המוזאון.
