כה קרוב ועדיין כה רחוק

האמנית חקרה את נושא השימוש באבנים ממבנים אדריכליים והיסטוריים, כמו למשל השימוש באבנים שנלקחו ממבנים בקפריסין לבניית תעלת סואץ ופורט סעיד במצרים. בווידאו דו-ערוצי זה, היא מתמקדת בחומה הוונציאנית של ניקוסיה. באמצע המאה השישית לספירה, בנתה ונציה את החומה שמקיפה את ניקוסיה על מנת להגן על העיר מפני פלישת הכוחות העות'מאניים המתקרבים. בגין מחירן הגבוה של אבנים מסותתות, הורו הוונציאנים על הריסת מבנים פרטיים, ציבוריים ודתיים בסביבות העיר לשם שימוש באבניהם לבניית קירות הביצוריםאבני החומה נבזזו שוב כחומרי גלם במאה התשע-עשרה, ומאז מילוי האבנים הקטנות נותר חשוף, כשהוא משנה דרמטית את פני השטח של החומה. ההקרנות חומה עשויה מחומות אחרות / חומה היא מחצבה הן מעין "תמונות חיות" של קירות ניקוסיה. השימוש בווידאו בעבודה זו נושא ממד סמלי, כמו מצביע על החיים שהתקיימו בתוך ומחוץ לאבנים אלה ולפעולות הסרת האבנים שעליהן מעידים השרידים שנותרו במקום.

בעבודתה הקולנועית הראשונה, האמנית אלני קאמה מתבוננת במסורת הקָארָאגוֹז (תיאטרון צלליות) העות'מאנית והתפקיד שמלאה לאורך ההיסטוריה כקול פוליטי שקרא תגר על הצנזורה. קאראגוז, המסמל את "האדם הקטן", משתמש בביטויים חסרי משמעות, בלא הגיוני, במופרך, בגסויות ובחזרות, על מנת לדבר על מה שאנשים רוצים לשמוע וצריכים לומר. Yar bana bir eğlence. הערות על פרהסיה בוחן את המושג פרהסיה,* שמרמז לא רק לחופש הביטוי, אלא גם למחויבות לומר את האמת לטובת הכלל, אפילו במחיר אישי. דרך מושג זה קושרת קאמה את האמנות המסורתית למחאות שפרצו בפארק טקסים גזי (Gezi Park Protests) בשנת 2013, שבהן הומור ויצירתית שימשו כאמצעי התנגדות מרכזיים. העבודה שוזרת יחד חומרי ארכיון וסצנות מבוימות, ואת קולותיהם של אמני קאראגוז קפריסאים, יוונים ותורכים שמדברים על שפה, היסטוריה ועל המסר הפוליטי של אמנותם כיום.

מאז 1974 שדה התעופה הבינלאומי בניקוסיה עומד כאתר מודרניסטי נטוש באזור החיץ של ניקוסיה, שנמצא בשליטת האו"ם. כאשר ביקר האמן בשדה התעופה לראשונה – באישור מיוחד מהאו"ם – משכו את תשומת ליבו המושבים באולם הטיסות היוצאות, שעוצבו במקור על ידי מעצב הרהיטים הקפריסאי פמבוס סווידס (Savvides). כיסאות הם מוטיב חוזר בעבודתו של סאווה, אשר מתעניין בעיקר במאפייניהם האנתרופומורפיים, שאותם אפשר לקרוא כהתייחסות לנוכחות אנושית נעדרת. שורות המושבים, שעם הזמן התבלו והתכסו באבק ופסולת, מעלים על הדעת נוסעים הממתינים לעלות על מטוסים שייקחו אותם למחוז חפצם, שכמו שקעו לתהום הנשייה של ההיסטוריה. העבודה מציגה את האמן באולם הנוסעים הנטוש, כשהוא מטאטא את הרצפה במרץ ורוחץ את הכיסאות, כאילו עמד שדה התעופה לחזור לשימוש בכל רגע – כאשר כל הפעולה מתהפכת. הסרט מוצג בלופ המדגיש את הדפוס המעגלי של ציפייה ואכזבה מן התהליך הפוליטי המתמשך.

בעיני אנדריאס קאלי, "הקופיץ והבלון" משקפים את מערכות היחסים של אנשים שמבקשים להשתייך לקבוצה אבל גם לעמוד בפני עצמם. התנועה מתמקדת בנקודות אלה בדיוק: המאמץ והאתגר הכרוכים בקשרים ובמערכות יחסים. הקופיץ, האלמנט החד, הוא הסכנה הסמויה, האיום אבל גם בבואת היחסים – יסוד מחבר ומפצל. הבלון, האלמנט הקליל, המתוחכם וחסר המשקל הוא המשתנה הנצחי בכל מערכת יחסים באשר היא. כך נוצר הציר הדו-קוטבי "הרס-עצמי" אל מול "מימוש-עצמי". העבודה היא כוריאוגרפיה נצחית בזמן ובמרחב, שמשקפת (בעדינות שאינה נטולת אכזריות) את המבוי הסתום הסוציו-פוליטי שבו נתון העולם הגלובלי וההומוגני לכאורה שבו אנו חיים.

העבודה עוסקת בבעיה הקפריסאית המתמשכת, ומשמשת כמטפורה וכאלגוריה לאי המחולק קפריסין ולתקוות לאחדות ולדו-קיום בין הקפריסאים היוונים לקפריסאים התורכים. נקודת המוצא של האמנית היא הכנת elies tsakistes או זיתים "דפוקים" – מתכון מסורתי להכנת זיתים כבושים בשמן, מלח, לימון וזרעי כוסברה. שיטה זו להכנת זיתים קפריסאים נמצאת בשימוש כבר מן התקופה הביזנטית. הווידאו עורך השוואה אירונית בין הבעיה הקפריסאית להכנת זיתים "דפוקים": הם מבוקעים, המלח מנטרל את המרירות, והם "מתבשלים" במיץ של עצמם מאז 1974, שנת חלוקת האי. המתכון מצולם על רקע יומון קפריסאי, שעליו מתנוססות הכותרות: א. "הפרלמנט האירופאי חיסל את הבעיה הקפריסאית, הבעיה הקפריסאית לא נמצאת בראש סדר העדיפות" ב. "אנחנו לא באמת כל כך דומים כמו שנדמה לנו…"

לאורך הקו הירוק מציג את אחיינה בן השבע של האמנית מבצע תרגילי התעמלות. הפעולה שלו מועתקת מאולם הספורט אל המרחב הציבורי, וליתר דיוק, אל הרחובות המובילים אל אזור החיץ של האו"ם אשר מפלח את ניקוסיה לשניים. בניקוסיה, רציפות התנועה במרחב העירוני, שלרוב נתפסת כמובנת מאליה, מופרעת תדירות. למעשה, תנועתו של הילד מוגבלת על ידי תחומו הצר של כל רחוב; בכל סמטה ללא מוצא עליו להתחיל מחדש. אופן העריכה מרמז לתנועה בלתי פוסקת לאורך קו ההפרדה – מצב שלמרות האופי הריאליסטי והגישה התיעודית של הווידאו, לא יכול היה להתרחש כפי שהוא מוצג. דרך רצף הדימויים, הילד מסמן נקודות על קו הנפרס במקביל לקו הגבול – שני מבנים מדומיינים, שמותירים עקבות מוחשיים בזמן ובמרחב. מתוך חיבור משונה זה, הילד המקפץ הופך למעין קנה מידה שמגדיר את החלל בצורה שונה. מבלי משים, הוא מחולל שינוי במרחב שעצר מלכת ושקע לתוך העבר של עצמו.

עבדאללה אוקלאן הוא וידאו בן 8 שניות שמתעד דיוקן נערה כורדית צעירה. הווידאו צולם בבית משפחה כורדית בלימסול, קפריסין, שנאלצה לעזוב את תורכיה עקב קשריה עם מפלגות השמאל. מרינה קסנופונטוס משתמשת בתהליך שיטתי לייצוג חלל ולתיאור אנשים. תחומי העניין התיאורטיים שלה כוללים חורבות כאידאולוגיה, כישלון והתלהבות. לצד אלה, היא בוחנת סיפורים אנקדוטליים ומקרים אקראיים כאמצעים לבחינה סאטירית של מנגנונים המשמשים ליצירת ולהבנת ההיסטוריה. האמנית מתעניינת בכוחם של סיפוריהם של אינדיבידואלים להציע קריאה חלופית של אירועים קולקטיביים, ובניצול וניכוס סגנונות הקשורים בילדות ובנאיביות לערעור על נרטיביים היסטוריים.

מדי בוקר, בכל בתי הספר היסודיים הציבוריים בחלק הצפוני של קפריסין, התלמידים עומדים בסדר צבאי כשהם מאורגנים לפי כיתות, וחוזרים על שבועת אמונים לאומה התורכית. אחד הילדים נבחר – לרוב בשל הפופולריות שלו – להוביל את הקהל משפט אחר משפט. אם הילדים לא חוזרים על השבועה "כמו שצריך", עליהם לחזור ולעשות זאת שוב, עם יותר שכנוע ולהט: אני תורכי, כן וחרוץ. העקרונות שלי הם להגן על הצעירים ממני, לכבד את המבוגרים ממני, לאהוב את מולדתי ואת אומתי יותר מאת עצמי. האידיאל שלי הוא לצמוח, להתקדם. הו אטאטורק הגדול! אני נשבע לצעוד ללא לאות במסלול שאותו סללת, לעבר המטרות שהצבת. קיומי יוקדש לקיום התורכי. כמה מאושר האדם שמכריז "אני תורכי!" הווידאו – שצולם באותו המקום שבו נאלצה האמנית לחזור בצעקות אחר שבועת התלמיד בילדותה – מפרק את הסדר שנכפה על כולנו באמצעות שיר מופשט ורפלקסיבי.

החומרים המצולמים בפרק זה של מצלמה נסתרת נשלפו מתכנית מיוחדת לערב השנה האזרחית החדשה 1984 של ערוץ CyBC, הטלוויזיה הממלכתית של קפריסין. כבר מהרגע הראשון ניכר שתחת הכסות של מתיחה קלילה כביכול עשויה לשכון אמת לא נעימה. הסרט מציג פקידי ממשל המודיעים לחקלאי כי בחלקת האדמה שלו התגלה נפט. הפקידים, שמגיעים מהאזור העירוני של קפריסין, אשר עברה תהליך עיור מהיר בשנות השמונים, נראים כלועגים לבעל האדמות הכפרי ומפרידים עצמם ממנו במונחים של מעמד חברתי. דרך דקונסטרוקציה של הווידאו המקורי, האמנית מצביעה על היותו גדוש באסוציאציות שמהדהדות את הדעות הקדומות והתשוקות הנסתרות של הקפריסאים. על אף שצולם לפני למעלה משלושים שנה, הווידאו עודנו מאוד רלבנטי כיום, ומתייחס גם ל"בהלת הזהב" הנוכחית בעקבות גילוי מאגרי הגז הטבעי במזרח הים התיכון, והסיכוי שהוא מגלם להתאוששות כלכלית של מדינה כושלת כמו קפריסין.

קבוצת האמנים הוקמה בשנת 1996 וכוללת את קוסטס מנזאלוס (נולד בפרמגוסטה, קפריסין, בשנת 1963. חי ועובד בניקוסיה), ואת קוסטנטינוס קוניס (נולד בניקוסיה, קפריסין, בשנת 1973. חי ועובד בניקוסיה).

קבוצת האמנים TWOFOURTWO בוחנת את הנושאים של הגירה ופליטות באמצעות תצלומי נוף שמתמקדים בים ובקו החוף, כמו UN_P1. התצלום מעלה על הדעת את הלינגואה פרנקה שמשמשת כיום לתיווך דימויים כעין אלה, למשל "זרם המהגרים", "עקירה" והביטוי טורד המנוחה "מטען אנושי". שלט דו-צדדי שעליו מתנוססות המילים “καλώς/κακώς ήλθατε ("ברוכים הבאים / הבאים אינם ברוכים") מזכיר לצופה שלעיתים המסע מוביל לעתיד לא יציב ורצוף סכנות. בגב התצלום מצוטט הטקסט של סוטיריס תאוקרידס, שכותרתו "נרטיב מקוטע. הנתק של המשמעות ועליית הכוח להתאחד", המנתח בדקדקנות סוגיות וחששות המתכתבים עם ההיסטוריה, הזיכרון והפוליטיקה. עבודה שיתופית זו יוצרת מרחב שבו הקשרים בין טקסט לדימוי יכולים להתעצב מחדש.
מריה חאדג'יתנסיו, חוקרת אמנות

עיצוב וריהוט הסלון "המודרני" ו"האורבני" של שנות השמונים של המאה העשרים חפפו את הופעתן של טכנולוגיות בידור ביתי חדשות. כאובייקטים, וכמובן גם כמדיה חדשות לתיווך דימויים חדשניים, טכנולוגיות הבידור הביתי הללו, ביניהן הווידאו, הטלקס, המחשב הביתי וקונסולת משחקי המחשב, הובילו לתפיסה שונה של סידור ותפקיד מרחב המגורים כאתר חדש של בידור ופנאי. עבודתו של טליוטיס מאמצת גישה גנאלוגית לביטויים של תרבות פופולרית בשנות השמונים, ובמיוחד להשפעתן של טכנולוגיות חדשות על אסתטיקה. מילאנו, מיצב שיצר טליוטיס בזמן שהתארח בתכנית שהות האמנים של ארטפורט בתל אביב, משקף שאלות שנובעות מטיבה המשתנה של אדריכלות פנים כשזו הפכה ממקום של מרגוע למרחב של פנאי.

בספטמבר 2015, מיליוני גרגרי אבק שהגיעו כל הדרך מסוריה כיסו את קפריסין בענן אבק. בזמן שהאי קפריסין התמלא באבק, סוריה התרוקנה מחיי בני אדם. אם אבק מורכב מחומרים אורגניים, כמה מאבק זה הורכב מחומר אנושי? עבודתה של קוסטה נוצרה מן האבק שאספה האמנית בתקופת ענן האבק. במקום לתאר את האתרים שבהם היא עוסקת, קוסטה מאפשרת למרחב עצמו לגלות מה הוא מאפשר ומזמן דרך החומריות שלו. באמצעות טיפול ידני ועיצוב מחדש של האבק שאספה, האמנית יצרה חפצים שמקורם בהקשרים שעברו הזרה – מיצב המורכב בעיקר מפסיפסים בדמות מקומות שאבדו או הוחרבו, שאותם איתרה האמנית במפות לוויין. מתוך דימויי המקומות שנתונים לתהליך מתמשך של הזרה בשפה הפוליטית העכשווית המערבית, נבנה מרחב הטרוטופי שבו נפרסת ביקורת של פרקטיקות הזרה עכשוויות.

איריס פיסארידה, סוציולוגית

קליטסה אנטוניו מציגה את הפרויקט התמדתו של הדימוי, פרי שיתוף פעולה בין האמנית לשמונים וחמישה אמנים, אדריכלים, מעצבים, סוציולוגים, חוקרי אמנות וסטודנטים לאמנות שחיים בקפריסין, שהתבקשו להגיב לתצלום של הלה סולטן טקה (Hala Sultan Tekke) שבלרנקה. המסגד, שנבנה בצורתו הנוכחית בתחילת המאה התשע-עשרה ומוקדש לאום חראם (המינקת של מוחמד, שמצאה את מותה בנפילה מאתון באחת מן התקיפות הערביות בקפריסין באמצע המאה השביעית), מייצג מרחב של מחלוקת הן בתרבות המוסלמית הן בתרבות הנוצרית. ספרי ההיסטוריה ההגמונית של שני הצדדים בקונפליקט הקפריסאי מתעוררים לחיים באמצעות הקרנת זיכרונות ההתערבויות האמנותיות השונות, שמבקשות לפרש מחדש את ההיסטוריות ולפתוח מרחב שבו נרטיבים חלופיים יכולים להתנסח. הסמלים והדימויים המבליחים מול עיני הצופה מצטברים לכדי נוכחות חזותית שמזכירה לנו שהתבוננות מזרחה עשויה להיות תחליף למבט שמופנה אל המערב.
גבריאל קוריאס, היסטוריון אמנות

בקפריסין, ובמקומות נוספים ברחבי המזרח התיכון, מבקרים נהגו לקטוף פרח או ענף קטן מגינת האדם שאותו הם מבקרים ולהצמיד אותה לדלת ביתו כשלא מצאו אותו בבית. פרחים מסוימים, והאופן שבו מוקמו, שימשו כמעין כרטיס ביקור או חתימה אישית. הווידאו הקצר שכן מתעד מחווה כזו של השארת פרחים על דלתו של שכן שכבר אינו מתגורר בבית. הווידאו משתמש במחווה זו כמטפורה לגשר המיוחל בין המצב הפסיכולוגי ששורר בעקבות מלחמה לכמיהה לשלום. הסרט צולם בשטח הפתוח של וָרוֹשָה שבקפריסין, בבית נטוש שבו עדיין ניכרים סימני העבר הקרוב. הבית הנטוש עצמו הפך לסמל לטראומה ולאובדן שחוו קפריסאים יוונים וקפריסאים תורכים ורבים אחרים בקפריסין שנעקרו מבתיהם. בהיסטוריה המודרנית, רצופת הקונפליקטים והאלימות של קפריסין, אנשים רבים נאלצו לעזוב את ביתם ולעיתים קרובות הופרדו ממשפחותיהם, חבריהם ושכניהם. חוויות אלה הובילו לתחושה אישית וקולקטיבית של אובדן שעברה באופן אינטואיטיבי לדורות הבאים. הווידאו שכן מנסה לחשוף מספר רבדים בהיסטוריה, בתרבות ובמסורת. בה בעת, הוא מבקש לשפוך אור על זיכרונות העבר, על רגשות ועל תקוות ומאמצים משותפים לפיוס.

העבודה טיסה 03-03 נוצרה בעקבות הזמנת המוזאון לאמנות עכשווית בטולוז, צרפת, להשתתף בתערוכה כיבוש האוויר, שנושאה "מהקונסטרוקטיביזם ועד היום". התערוכה הוצגה בשנת 2002 בטולוז, עיר מרכזית בעולם האווירונאוטיקה, וב-2003 במוזאון הלאומי לאמנות עכשווית בסלוניקי. התערוכה בסלוניקי חפפה לפרוץ מלחמת המפרץ השנייה, והעניקה לעבודה את הכותרת טיסה 03-03 (שמתייחסת ל-21.3.03 – תאריך הפלישה לעיראק). בה בעת, העבודה גם מעוררת את האסוציאציות שמלוות כל פשיטה אווירית ואיום המכוונים כנגד אזרחים חסרי דאגות – אשר בשנים האחרונות נמצאים במגמת עלייה. העבודה מורכבת משתי הקרנות מקבילות, שבהן נראה השחיין ("המשורר") שוחה עירום ונינוח מסביב לעצמו, כאשר מעליו מרחף איום בדמות מבנה מטוס קרב אייקוני, שחג במעגלים, "נעול על המטרה"…העבודה היא אלגוריה לשימוש בטכנולוגיה, אשר לצד התועלת שהיא נושאת גם מהווה איום לאנושות, היום כבעבר, במחזוריות המעגלית של ההיסטוריה…