חדר הפלאות – חיי התרבות של פ"ת

אוספי האמנות הראשונים היו מצבורים אקלקטיים של פריטים מאוספים פרטיים של אצילים ובעלי הון באירופה שרוכזו והוצגו ב"חדרי פלאות" (Wunderkammer). האוספים היו ערוכים על-פי עקרונות שרירותיים, ללא הפרדה בין פריטי אמנות לבין מוצגים מן הטבע או חפצים אנתרופולוגיים.
התערוכה "חדר הפלאות" שואלת ערך זה מתולדות האמנות על מנת להצביע על צורת תצוגה שאינה מחויבת לארגון כרונולוגי-היסטורי, ואף לא לייצוג של סיפור-על, ציוני או אחר. התערוכה מציגה תמונות וחפצים מן הארכיון לתולדות העיר פתח תקוה, המתעדים את החיים במושבה, ומאוחר יותר – בעיר, ומצד אחר –פריטים מאוסף מוזאון פתח תקוה לאמנות המתארים תחומי יצירה שונים: נגינה, שירה, ציור, פיסול, קולנוע, תיאטרון, מחול, חגיגות חגים, חגיגות קהילתיות בכיכר העיר, חגיגות עדתיות.
התצלומים, שצולמו על ידי צלמים מקומיים וחובבים, קשורים בזמנים ובמקומות ספציפיים. לעומתם, הציורים והחפצים מסמלים אווירה, רוח קולקטיבית, שמחת חיים, מודעות תרבותית ויוזמה של אנשי הקהילה. כמכלול, אוסף המוצגים מבקש לבטא הווי של עיר בהתהוות שכל דבר שנעשה בה היה בגדר תקדים, יצירת מסורת, ראשוניות.
פתח תקוה שלפני עידן הטלוויזיה שילבה חיי תרבות תוססים, משובת נעורים ורוח חלוצית. בכיכר המייסדים ניגנו בימי קיץ לעת ערב תזמורות: "כינור ציון", תזמורת מכבי האש ותזמורת המשטרה. בבית הקפה המפורסם, "הציפור הכחולה", התארחו אמנים ובוהמיינים ידועים מכל אזור המרכז. מדי סוף שבוע היה המקום פתוח ללא הפסקה, ובערבים התקיימו בו מופעים ונוגנה מוסיקה חיה.
בית "יד לבנים", שהוקם ב-1953 הפך למרכז תרבות ואמנות, ושימש כחלל תצוגה ליצירות אמני פתח תקוה ואמנים ישראליים אחרים בתערוכות בעלות אופי ציוני-אידיאולוגי. התערוכה הראשונה הוצגה מיד עם חנוכת המקום, בשנת 1953, ונקראה "פתח תקוה בציור ובפיסול". מנהל ה"בית" באותם ימים היה איש החינוך, ברוך אורן, אדם מיוחד במינו, שהקדיש את כל עִתותיו לטיפוח הבית והאוסף, שהצטבר לאִטו. אורן עודד תצוגת אמנים במקום, ודאג כי ישאירו מפרי יצירתם באוסף המוזאון למען הדורות הבאים. לִבת האוסף מדגישה קשר שורשי לנופי הארץ והעיר, דמויות אנושיות ססגוניות וביטויי גבורה ושכול, הקשורים להיותו של הבית "בית יד לבנים".
הבילוי התרבותי החביב על בני פתח תקוה היה ביקור בבתי הקולנוע של המושבה. בימי שישי אחר הצהריים השתרכו תורים ארוכים לרכישה מוקדמת של כרטיסים לקראת ההצגות של מוצאי שבת. קולנוע "היכל" הגדול הכיל אלף מקומות ישיבה, הוא היה הראשון מבין בתי הקולנוע בארץ שהתפאר בגג חשמלי נפתח – אטרקציה טכנולוגית שגרמה למשובת נעורים מסוכנת. ליד בית הקולנוע ניצבה חורשת אקליפטוסים, ועל צמרותיהם טיפסו עשרות בני נוער כדי לחזות, חינם אין כסף, בסרטי הקולנוע מבעד לגג הפתוח.
רבים מילדי העיר היו שוחרי מוסיקה ולמדו לנגן על כלי נגינה שונים בקבוצות ובאופן פרטי. בין מורי הנגינה בלטו המורה לכלי מיתר ולחליל, אוליבר, והמורה לפסנתר – פסנתרנית הקונצרטים האוסטרית במוצאה, קלרה וייזל. בתערוכה מוצגים כלי נגינה שונים שנתרמו על ידי ותיקי העיר, לצד תמונות ויצירות אמנות, המתארות את מורי הנגינה ואת הנגנים בפעולה.
בשנות החמישים פעלה במושבה להקה דרמטית של שחקנים חובבים, "משוגעים לדבר". הלהקה, בהדרכתו של השחקן והבמאי, מאיר ינאי, לשעבר חבר תיאטרון ה"אוהל", למדה את יסודות הדרמה והמשחק, והעלתה את הקומדיה הידועה של מולייר, תעלולי סקפן, בפני אולם מלא בקולנוע "היכל". בתערוכה מוצגים תמונות ופריטים מאוסף אחד השחקנים, מנחם נאור.
הקהילה התימנית בפתח תקוה ראשיתה בשנת 1910. התימנים שעלו ארצה התיישבו במחנה יהודה, שהחל את דרכו כמושב עצמאי ומאוחר יותר הסתפח לפתח תקוה. בהמשך יצאו מן המושב מקימי שכונת שעריה. במקומות יישוב אלה שמרו התימנים על צביון תרבותי ודתי מסורתי אופייני, ועל אורח חיים שבו שזורות החברה והדת לבלי הפרד. אי לכך, מרבית הפעילויות התרבותיות נסבו סביב שמחות ואירועים משפחתיים, כגון חתונות, לידות, חגיגות בר מצווה. מסיבת החינה המסורתית שרדה כמאפיין תרבותי מתקופת תימן ועד ימינו, אולם בתימן נמשך אירוע החתונה שבעה ימים ושבעה לילות, ואילו בארץ הוא התקצר לשלושה טקסים בלבד: טקס החינה, מסיבת החתונה ומסיבת "שבע הברכות" בשבת שלאחר החתונה. בתערוכה יושמע תיעוד צלילי אותנטי של חגיגת חינה בשכונת שעריה בשנות השבעים, המעביר משהו משמחת החיים, מן האחווה הקהילתית ומן המסורתיות התימנית של אותם ימים.