ז'וזף דדון – ציון – טרילוגיה קולנועית
אוצרת: דרורית גור-אריה
06/11/2007 -
26/01/2008
ציון – תערוכת יחיד של האמן והקולנוען ג'וזף דדון, מציגה טרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז ויוצג בתערוכה בבכורה עולמית. דדון, צלם, אמן וידיאו ובמאי שהציג בעבר עבודות בתחומי מדיה מגוונים: צילום, מיצב ווידיאו, עוסק בשנים האחרונות במדיום הקולנועי. דדון הוא הבמאי הישראלי הראשון שמוזאון הלובר שיתף איתו פעולה ואפשר לו לצלם בין כתליו. סרטיו של ג'וזף דדון הם אודיסיאה מתמשכת בין מחוזות מנטאליים וגיאוגרפיים שונים בישראל ובאירופה, בין נופי ילדות באופקים לנופים באגן הים התיכון, בין נופי מדבר דרומיים בנגב למחוזות קדושה ומיסטיקה, ובין מזרח למערב. הטרילוגיה עולמים/שנטי/ציון נעה על ציר התפתחות המבקש לייצר זהות אישית ואמנותית, תוך ניסיון להכיל דיסוננסים שונים, בין מערב למזרח, חילוניות לדתיות, בין מה שמצטייר כלפי חוץ לאמירות מגדריות מוצפנות. הסרט הראשון בטרילוגיה: עולמים (2003-2000), הוא פורטרט עצמי המתנהל כסרט מסע אל חוויה פיזית ועולם דימויים מנטאלי בעל חוקיות משל עצמו. הסרט מאגד בתוכו את חוויות הנידחות הדלה של העיירה אופקים, מקום הילדות של האמן ומתייחס אל החיים הקשים ואל הבדידות מזווית אישית ייחודית, המדלגת באופן גלוי ומודע מקשיי הקיום היום-יומיים וחוויות הבדידות דרך בחירה ובריחה לטבע ולנופים תנ"כיים מעוררי השראה, בהם מחולל האמן טקסים וריטואלים שונים, מתוך כמיהה לשיבה אל הארכאי, הראשוני, המיסטי – כאל מקום מגונן ומעצים.
היצירה מעלה תחושות אשמה הנוגעות ליחסי בן-אם, "בן סורר ומורה", תחושות חיפוש וניסיון לאחות את קרעי ההוויה האישית-פרטית של הזהות החצויה בין ישראליות לאירופאיות, בין מזרחיות למערביות, בין חילוניות לאמונה. שאנטי (2006-2005) היא יצירת המשך בעלת מימד דוקומנטארי אוטוביוגרפי, שמעלה מחדש את הקרעים שהועלו בעולמים. ביצירה זו עולה הנושא המגדרי באופן חד וחריף יותר. הסרט מציג צעיר שקבוצת גברים אימתניים בעלי חזות ים תיכונית מתעמרים בו. בסרט זה עוסק דדון בתשוקות אסורות המופנות אל הגוף הגברי ומציג דיאלוג מורכב בין קורבן למקרבן. לצד הסצנה המרכזית, מופיעים נופי המדבר וקולותיו ודמויות שאכלסו את נופי ילדותו של דדון: הבדואי המשוטט במרחב המדברי, כלבי הפרא שנבחו בשדות סביב ביתו בשיכון. היצירה עוסקת בזהות חצויה, בזהויות מנוגדות, קוטביות, שאין אפשרות לראותן יחד מאותו כיוון.
הסרט מוקרן על שני מסכים ביניהם נע הצופה וחווה בו זמנית את חווית הניגוד המיוצגת באירועים. הסרט ציון (2007-2002) מאגד בתוכו את שני הסרטים הקודמים במה שנוגע לסוגיות המעסיקות את דדון ולמרכיבים המנטאליים המייחדים את עולמו. היצירה מורכבת משני סרטים תחת אותה כותרת: סרט בשחור לבן באורך 12 דק' שהוקרן בשנת 2006 במוזאון הלובר, וסרט בצבע באורך שעה, שיוצג בתערוכה בבכורה עולמית. הסרט צולם באופקים, תקוע, ירושלים ובמוזאון הלובר.
ירושלים- אותה מגלמת באופן אלגורי רונית אלקבץ, היא הדמות המרכזית המניעה את העלילה. בשפה חזותית יוצאת דופן המחברת בין קולנוע לאמנות, משרטט דדון יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה שהותירו אותה חבולה, שפופה ומושפלת. הסרט מתאר את אסטרטגיית ההישרדות של ציון עד לתקומה.
ההיסטוריה היהודית, נופי בראשית, מדבר יהודה והנגב, מראות העיירה אופקים – מקבלים מימד חדש של כוח ועוצמה הצהרתית המגיעים לשיאם באקט פוליטי תרבותי המנוסח במיצג שמתקיים במוזאון הלובר – מוסד בעל כוח ולב לבו של הממסד התרבותי המערבי. בעיצוב אסתטי מוקפד ובשפה קולנועית עשירה בדימויים, מציב דדון את העמדה היהודית בחזית האמירה הקולנועית.
בציון מרחיב דדון את העיסוק בזהות האישית-מגדרית לזהות הלאומית ולמעמד האמן כשמאן שבכוחותיו לחולל שינוי. דדון מציג חזון תרבותי ונוקט עמדה לגבי היחס של המערב ומעמדה של ציון/ירושלים בתוך התרבות הקאנונית שלו. באחד משיאי הסרט, מתבצעת חדירה למוזאון הלובר, במהלכה מתחולל אקט של שינוי קודים וצפנים.
באגף הלבאנט המוקדש לשימור אמנות המזרח הקרוב, ממנו נעדרים שרידי עברה התנ"כיים, מתהלכת אלקבץ-ציון בשמלה מלכותית בעיצובו של כריסטיאן לקרואה ומכריזה בנוכחותה על מהלך של תיקון וריפוי.
ציון היא אישה ממשית, אך גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסאלית המגלמת הלך רוח ומצב מנטאלי כלל אנושי כלפי ירושלים. ציון- בה נטועים יסודות הקשר בין מזרח למערב, מבטאה את הטרגדיה האנושית והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם. הסרט מציג מאבק בין הרוח לחומר, בין מזרח למערב, בין היהדות לנצרות, בין החטא לעונשו ובין היגיון לשיגעון.
בתערוכה יוצגו גם הסרט "קונצרט" (2004)שמציג קונצרט פרפורמנס שערך דדון בפריז, עבודות סאונד המבוססות על שילוב של מוסיקה מהרפרטואר המערבי הקלאסי וקולות וצלילים ארכאיים, סקיצות ורישומים מתוך "עולמים" ו"ציון" ותקליטי ויניל, חלקם בהפקת האמן וחלקם מהאוסף הפרטי שלו.
לרגל התערוכה יצא ספר על יצירתו של ג'וזף דדון.
הסרט הראשון בטרילוגיה, עולמים (2003-2000), הוא דיוקן עצמי המתנהל כסרט מסע אל עבר חוויה פיזית ואל עולם דימויים מנטלי בעל חוקיות משל עצמו. הסרט מאגד בתוכו את חוויות הנידחות של העיירה אופקים, מחוז ילדותו של האמן, ומתייחס לדלות ולבדידות מזווית אישית ייחודית, המדלגת באופן גלוי ומודע מקשיי הקיום היומיומיים, דרך הבחירה בטבע והבריחה לנופים מקראיים מעוררי השראה, שבהם מחיל האמן טקסים וריטואלים שונים על גופו ועל סביבתו מתוך כמיהה לשוב אל הארכאי, הראשוני והמיסטי כמקום מגונן ומעצים.
היצירה מעלה תחושות אשמה הנוגעות ליחסי בן-אם, "בן סורר ומורה"; תחושות של חיפוש וניסיון לאחות את קרעי ההוויה האישית-פרטית של הזהות החצויה בין ישראליות לאירופאיות, בין מזרחיות למערביות, בין חילוניות לאמונה.
