התערוכה שלא הייתה: מקרה נחום ארונסון

נחום ארונסון

בעודם שמורים במרתפי מוזאון הלובר בפריז, היו פסליו של נחום ארונסון מצויים לרגע אחד בלימבו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הצבא הגרמני לפריז בשנת 1940, נמלט הפסל היהודי החשוב לארצות הברית, אך טרם צאתו הפקיד את יצירותיו בידי מוזאון הלובר – מעט מפסליו שכבר הוצגו במוזאון ואחרים מן האטלייה, שנאלץ לפנות. בנקודה זו בהיסטוריה היה עתידם של הפסלים תלוי כמטוטלת בין אימת הגיהנום לבין גאולת גן העדן: אפשרות "הגיהנום" איימה לגזור עליהם ביזה – הגורל שנפל בחלקם של אוצרות אמנות ותרבות רבים אחרים שנשדדו על ידי הנאצים. אולם, אפשרות "גן העדן" יכלה לזמן לפסליו של ארונסון מציאות מזהירה שמימושה פשוט כל־כך – העלאתם מן המרתף אל קומת הגלריה לתצוגה במוזאון המפורסם בעולם. רצה הגורל ומהלכי ההיסטוריה זימנו דווקא את "הגיהנום" לפתחם של ארונסון ושל יצירתו.
פסליו של נחום ארונסון הוחרמו אפוא על ידי הנאצים, יחד עם אינספור יצירות אחרות מאוסף מוזאון הלובר, והוטענו על רכבת שיצאה לכיוון ברלין. עובדי הרכבת הצרפתים לא ששו לבצע את משימתם והחליטו למנוע את גניבת היצירות. וכך, הם "טיילו" עם הרכבת ברחבי צרפת, נמנעים מלהמשיך את דרכם לגרמניה, וברגע המתאים פרקו את תכולת הקרונות באזור כפרי והפסלים עברו לידי המחתרת הצרפתית. חברי המחתרת היהודים העבירו את פסלי ארונסון לאכסניית ילדים בכפר הצרפתי אנדליס, שם נותרו הפסלים גם לאחר המלחמה. בשנת 1952 , במסגרת משלחת מטעם ההסתדרות הציונית, ביקר סגן ראש עיריית פתח תקוה דוד טבצ'ניק באותה אכסניית ילדים, שאז כבר שיכנה את יתומי המלחמה ונקראה על שמו של ארונסון. שם, הופתע טבצ'ניק לגלות את הפסלים פזורים ברחבי חצר האכסניה ומשמשים כמטרות במשחק קליעת אבנים. עם שובו, אירגן את הבאת הפסלים לארץ וצירופם לאוספי האמנות של מוזאון יד לבנים, כיום מוזאון פתח תקוה לאמנות.
התערוכה שלפנינו, התערוכה שלא הייתה: מקרה נחום ארונסון, מבקשת להשיב את מחוגי הזמן לאחור לטובת חסד מאוחר עם פסליו של נחום ארונסון, ולדמיין את השבתם אל מוזאון הלובר – "גן העדן" שמהלך ההיסטוריה מנע מהם.
גלריית האוסף של המוזאון הוסבה אפוא להיות כאחת מגלריות הפיסול של מוזאון הלובר עם תצוגה המוקדשת ליצירותיו של הפסל היהודי נחום ארונסון. לצד השיבה אל המוזאון הפריזאי ואל אמצע המאה העשרים, "גלריית הלובר" במוזאון פתח תקוה לאמנות היא גם שלוחה ישראלית זמנית ומדוּמה, בימים שבהם משמש הלובר בפריז כסניף דגל של מוזאונים הנושאים את שמו: שלוחה של הלובר נחנכה ב־ 2012 בעיירת הכּוֹרים לַאנְס שבצפון צרפת, וסניף חדש ועצום ממדים נפתח בימים אלו באבו דאבי (על פי ההסכם, ממשלת צרפת תקבל מהאמירוּת כמעט מיליארד וחצי דולר תמורת שימוש בשם המותג והשאלת יצירות מאוספי המוזאון, וביניהן פריטי אמנות ואומנות שמקורם בסביבה שאליה הם שבים). להבדיל ההבדלות הנדרשות ועם זיכרון הגורל שאכן פקד את פסליו של ארונסון, סניף הלובר המדומה שבפתח תקוה מקיים גם הוא זיקה למהלך האקטואלי של השבת יצירות אמנות שנבזזו על ידי המשטר הנאצי. זוהי אפוא השבה סמלית של פסלי ארונסון למוזאון הלובר ולהקשרם הצרפתי, תוך הצגתם במוזאון הישראלי שגאל אותם מהרס ומשכחה.
את ההיסטוריה לא ניתן לשכתב, אך לצד ההזדמנות להציג את פסליו של ארונסון בגלריית האוסף של המוזאון, עשויה התערוכה הנוכחית להיות תשתית לתהייה ולשאלות כגון: מה היה ערכם האמנותי של הפסלים אילולא היו נבזזים? או לחילופין, מה הייתה חשיבותם התרבותית של הפסלים לוּ היו זוכים לתצוגה בלובר – קומה אחת בלבד מעל מקום אחסונם? מה הייתה המשמעות ההיסטורית עבור התרבות היהודית אם אמן כמו ארונסון היה זוכה להכרה כל כך מכובדת? מה טיבם של תהליכי הקנוניזציה שדנו את ארונסון ופסליו לשכחה בשעה שיכלו, אולי, לזכותו בתהילה? ובהמשך לכך, לאיזה מעמד היה זוכה ארונסון בדברי ימיה של האמנות (והאמנות היהודית־ישראלית בכללה), אילו הייתה ההכרעה ההיסטורית שונה? ומעבר למקרה ארונסון, נשאל אילו אמנים, אמניות ויצירות נוספים נעלמו תחת הצל הכבד שהטיל המשטר הנאצי (ומטילים משטרים וממסדים בכלל) על האמנות והתרבות, ומה יכול היה להיות גורלם אם נתיב ההיסטוריה היה שונה?
האפשרות שהייתה גלומה בעבודות אז, בעודם מאוחסנים במרתפי הלובר, יוצאת כעת מן הכוח אל הפועל במהלך סמלי של גאולת הפסלים: העלאתם מתת־ההכרה של התרבות (מרתפי המוזאון) אל ההכרה (התצוגה); חילוצם מן "המוות" של האחסון (וההשוואה בין המוזאון ומחסניו לבין בית קברות ידועה ומוכרת) לטובת חיים אחרים; ובחינת אפשרות "גן העדן" הבדויה על פני היסטוריית "הגיהנום".