השחר: להלי פרילינג

בתערוכה השחר מוציאה להלי פרילינג (נ׳ 1982) אל הפועל, במלאכה עמלנית, מעין טקס אבלוּתּ, שבו שרידי חיים שקרסו מככבים בשני חללים סמוכים. עבודותיה של פרילינג מפתות ונוצצות, מחוללות כאחוזות כישוף סביב קיטש מורבידי ואלימות בלתי פתורה. זהו פופ זוהר במתיקות מופרזת, תיאטרון רומנטי שמעליו היא בוזקת רסיסי חלום אפלוליים. יופי חושני, חסד, כאב ואימה נכרכים זה בזה ללא התרה.

המיצב המתגלה לעין מן הפרוזדור מזמין אותנו להציץ פנימה, אל תוך חדר ילדים צפוף ואינטימי. על גבי כַּן רובצת זרוע אדם בשרוול מופשל, החושף מעט שׂיער גברי ומערך דחוס וחגיגי של קעקועי ילדוּתּ צבעוניים, שסופם להתפוגג במהירות. לצִדִה, על השטיח, מעין דיוקן עצמי במתכונת טבע דומם, שיצקה האמנית בסגנונה ההיפר־ריאליסטי. גלגול נוסף של כשלון האהבה מצפה לנו גם בחדר ההקרנה. הרומנטיקה תדעך חרף ההבטחה ההוליוודית לשחר של יום חדש.

בבסיס הפרקטיקה של פרילינג ניצבת מסורת ארוכה של פסלי שעווה, ששימשו בהקשרים של פולחן דתי, בתחומי המדע וגם בחדרי פלאות ספקטקולריים. על הקשר בין טבעו של הדימוי לבין הגוף המת עמד ההוגה הצרפתי מוריס בלאנשו: ”במבט ראשון הדימוי אינו דומה לגווייה, אבל אפשר שהזרוּתּ הגווייתית מאפיינת גם את הדימוי. מה שאנחנו מכנים הגוּפּה, חומק מקטגוריות שכיחות: דבר־מה נמצא כאן לפנינו, שהוא אינו החי בכבודו ובעצמו, ולא מציאות כלשהי, גם לא אותו מי שהיה חי, גם לא אחר, לא דבר אחר”.*

את תקרת חדר הילדים מכסה פיניאטה מפורקת מקרטון, שרצועות נייר צבעוניות משתלשלות ממנה. היא נפרשׂת כמו פטרייה בתהליך התפשטות, לאחר שכבר נחבטה כדי לחלץ מתוכה את תפזורת מתנות המסיבה. במובן מסוים, המתח הדיסוננטי שבפיניאטה הוא המנוע לתערוכתה של פרילינג. הפיניאטה מקפלת בתוכה, במעטפת תמימה וחגיגית, הן את מושאי התשוקה הנסתרים והן את הדחפים היצריים והאלימים המבקשים שחרור קתרטי. לחפץ המשמש בחגיגות דת ובמסיבות יש מגוון של תצורות ושורשים. באחת מגרסאותיו הקתוליות, למשל, הפיניאטה מייצגת את הרוע, והמאמין ה”עיוור” נלחם בחטאים ובפיתויי השטן כשעיניו מכוסות. והנה, אצל פרילינג, תפחה הפיניאטה לממדי החדר, ונדמה שגם אנחנו מוזמנים להצטרף לחִִנגת ההרס, להושיט יד ולמוטט את קירות הבית.

* מוריס בלאנשו, ”שתי גרסאות של המדומיין”, תרגמה מצרפתית: אריאלה אזולאי, פלסטיקה: כתב־עת של הסמינר החדש לתרבות חזותית, 2 (קיץ 1998 ), עמ׳ 133 – 141.

תצלומי הצבה: דוד פרנקל