דפנה קפמן: שורשי אוויר

תערוכת היחיד של דפנה קפמן היא מערך פיסולי של צמחים, הפרושׂ לאורך הקירות בכעין מחול חרישי. על בסיס לקסיקון חזותי שפיתחה בשני העשורים האחרונים, יצרה קפמן – בטכניקה של עיבוד זכוכית במבער – דימויים של צמחים מקומיים, אם ייחודיים למקום ואם כאלה שהובאו לארץ והפכו לחלק מנופה: מחטים של עצי אורן, שיבולי חיטה, שורשי אוויר של עצי פיקוס, אלה ארצישראלית, אזדרכת, לנטנה, כלנית. בתוך מערך הצמחים והטקסטים שתולים פסלים זעירים של צרעות, קפואות, דוממות. הבחירה ליצור צמחים וחרקים דומים למקור בגודלם ובפרטיהם, במסורת האִיוּר הבוטאני והאנטומולוגי, משרתת את רצונה של קפמן לפענח את מורכבותו של הצמח והחרק באמצעֵי העשייה האמנותית.  

העשייה המדוקדקת של הצמחים והחרקים המוּכּרים מעוררת השתאות. היא מושכת את הצופה לחזור ולהתבונן בהם, לתהות על קנקנם ולהתרפק על מלאכת האמנות המופלאה. אלא שבתוך כל אלה מתגלעת צרימה או פרימה, התנגדות ליופי הנקשר לייצוג הטבע. המבט הצופה משוטט לאורך הקירות, שעליהם תלויים הצמחים ביחידים או באלומות, בשרשראות או בתצורות מעגליות טקסיות. מצבורים של שורשי אוויר אחוזים בקיר לצד שיבולי חיטה ופרח כלנית בודד, המוצבים כשהם עירומים ונטולי הדר, בלי משענת הראווה של שולחנות תצוגה מוזיאליים. התלישוּת הזאת חושפת את שבריריוּת הטבע והתרבות, את שברו של זכרון הילדוּת, את האידיאלים של אהבת הארץ שנחשפו בארעיותם.

קפמן קושרת את הייצוג החזותי של הצמחים למהלך האידיאולוגי-לאומי של חקר הפלורה והפאונה של ארץ-ישראל, ולהנחלתו החינוכית מאז ראשית ההתיישבות הציונית. החיטה, למשל, היתה הצמח הראשון שבחרה ליצור בזכוכית, שכן היא מסמנת את ביוּת החיטה בימי החקלאות הקדומה בארץ – וגם את המחקר האגרונומי, שליווה את מהלכי היישוב והכיבוש הקולוניאליים של האזור. שיבולת בשדה, הארוגה בהווי של ההתיישבות העובדת ובהוויה הישראלית, הופכת תחת ידה של קפמן לשיבולת עזובה, מושא למבט שראשיתו נוסטלגי וסופו מתריס.

נוף הצמחים מושך את הקהל פנימה, לשהות בתערוכה ולעמוד על טיבה – אך אין זו שוטטות נינוחה, שכן היא מופרעת על-ידי טקסט רץ המלווה את המשוטט בשיפולי הקירות. הטקסט מורכב מכמה וכמה מקורות – למשל, מובאות מהספר חיי הצמח בניסיונות (1931) מאת יהושע מרגולין, מורה לטבע בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל ומייסד המכון הביולוגי-פדגוגי בתל-אביב, שנפתח בהנחיות להתנהגות במעבדה וליחסי מורה-תלמיד: "הכן את כל הדרוש לעבודתך לפני העבודה. אל תשאל את מורך וחברך דבר בטרם ניסית בעצמך לעשות. רשום וצייר במחברתך את הטעון רישום וציור. אל תדבר בקול רם בשעת העבודה" וכיוצא בזה; קטעים מספר זה העוסקים בשורש ובקרקע, באדמה ובהיאחזות בה; וקטעי תמליל מכתב-אישום שהוגש במאי 2021 נגד לידור מארק, שנעצר לאחר שאיים על שוטרים שדרשו מחברו להזיז רכב שהפריע לתנועה: "מה אתה גנוב? מה אתה מטומטם? דבר יפה, יא-אהבל. אני אשבור לך את הידיים. אתה על המדים ואני לא רואה אחר ממטר. שני שקרנים, כוס אמא שלכם". לתוך מובאות אלה היא אורגת מילים מתוך סדר סליחות ליום חמישי: "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי. העווינו. והרשענו".

הטקסטים – אם בכתב ואם בעל-פה – הם שמובילים את המהלך המחשבתי שבגרעין יצירתה של קפמן. אלה תמיד טקסטים חריגים, מבעים מוקצנים של פאתוס או תמימות, איוּם או התכחשות, פרקטיות או רשמיוּת. כמו בעבודתה עם הצמחים, שאותם היא מפרקת ומרכיבה בעזרת המבער – גם את הטקסטים היא גוזרת מטקסט קיים, אות אחר אות, ומרכיבה מחדש לטקסט אחר, משועתק ומטופל, רקמה עדינה של משמעויות שבתערוכה מַתווה כאמור מעין שביל חזותי הרץ לאורך הקירות.

השפה וביטוייה בחיי היומיום ובספרים, סבורה קפמן, קודמים לאובייקטים החזותיים, המשמשים אותנו כאמצעים לעיבוד המציאות ולהתמודדות איתה. המפגש עם אמנות, הנוגעת ביפה ובה-בעת נובעת מטקסטים היסטוריים וחדשותיים שעיקרם גילויי אלימות וגזענות, מחולל הזרה ומחדד את יחסי הכוח בין נוף ושפה המשתנים ומוגדרים מחדש כל הזמן. בתוך כך הוא חושף מאפיין מרכזי כל כך של המציאות הישראלית, המנסה להדחיקו. עבודתה של קפמן, בפרישׂתה הפרומה וחסרת השורשים, קוראת לדיאלוג מסדר אחר.