אפרופו העלמות

במלאת מאה שנים ליצירתו הקאנונית של פיקאסו משנת 1906, העלמות מאביניון, אחת היצירות המשפיעות ביותר על האמנות המודרנית, מעלה מוזאון פתח תקוה תערוכת מחווה, המציגה התכתבות של 17 אמניות ישראליות בראשית המאה ה-21 עם היצירה והתייחסות למורכבותה מנקודת מבט עכשווית ואישית. במקרה של חמש העלמות לא הייתה זו אהבה ממבט ראשון. גם כשכבר חשקו בהן, היה זה, כך מתברר, מבלי שהוחלפו מבטים. עד שנת 1939 אך מעטים ראו את חמש העלמות המוארכות, שסיים פיקאסו לצייר באביב 1907. אלו שהספיקו לראות את הבד הגדול (233.7 x243.9 ס"מ) בסטודיו שלו בפריס, לא ניסו להסתיר את אכזבתם. התגובות הקשות גרמו לפיקאסו לגלגל את הבד. ב-1916 הוצא לתצוגה קצרה בתערוכה, ואז שב וגולגל. לבסוף, בשנת 1937, כשהוצג בפריס בתערוכה של אמנות עכשווית, שם עליו את עינו אלפרד בר, המייסד והאוצר הכל-יכול של המוזאון לאמנות מודרנית (ה-MoMA). ב-1940 העלמות כבר כיכבו בתערוכה רטרוספקטיבית של פיקאסו. בר השווה בין האיכות האוורירית, הקלילה והזורמת בציוריו של מאטיס לבין "הדמויות הענקיות של פיקאסו", המייצרות אפקט "דוחה, מאיים, ואף מפחיד". בסופו של דבר, דווקא תכונות אלו הן שגרמו לציור להפוך לאחת מיצירות המופת של אמנות המאה העשרים. דרכן הפתלתלה של העלמות אל לב התודעה של תרבות המאה העשרים יכולה לשמש דוגמה לאמנות המודרנית כולה. רבות הן יצירות המופת, שכמו העלמות עברו מסלול שתחילתו דחייה, בוז, כישלון, והסתרה, וסופו – אמונה, גילוי מחדש והערצה. העבודות בתערוכה מצביעות על אפשרויות להתמודד עם מושגים, כגון ניכוס, מקור, מקוריות, חזרה, השראה – מושגים שעברו פיתוח ומחשבה מחדש הן בעידן המודרני (שפיקאסו הוא מעמודי התווך שלו) והן בפוסט-מודרניזם. התערוכה מעלה הרהור על מעמדה של היצירה ועל משמעותה, ומזמנת דיון בסוגיות כגון מִגדר, פמיניזם, מודרניזם, תולדות האמנות, ביחס ליצירה זו ועל רקע הפרשנות האישית והעכשווית שמעניקות לה אמניות ישראליות ממרחק מאה שנים.