אנטי-חומר

"הרישום עצמו. הקו […] אל נגביל אותו, יהיה אשר יהיה–כל התחושות כולן, כל הגוונים, יחפוץ-יתווה בחלל, יחפוץ–יתחבר בעומק הנפש. אל נגביל אותו, הוא האמת, הקו." (אביבה אורי) 1

התערוכה "אנטי-חומר", השנייה בסדרה "רצף: מיצבים בעקבות אוסף המוזאון", מורכבת בדומה לקודמתה משני מיצבים מותאמי מקום–מיצב מרחבי ומיצב תקרה–המגיבים לאוסף האמנות המוזיאלי. המיצבים של איוה כפרי ואורלי סבר חוקרים ערכים צורניים מופשטים בהתייחס לאובייקט הפיסולי. עבודותיהן מתאפיינות בדימויים של שיקוף והשתקפות, שכפול ודימויי מראה ומעלות על הדעת מושגים של שעתוק, סימולציה, סימולקרה, רב-ממדיות ורב-שכבתיות. לתערוכה מתווסף הקשר מקומי מובהק, הנובע מהשילוב של היצירות הישראליות מתוך האוסף במיצבים ומן המיקום שלהם סמוך לחלל ההנצחה של "יד לבנים".
אורלי סבר מתייחסת, כנקודת מוצא, לפיסול בעץ ובברזל משנות ה-70 השואב השראה מעולם החי והצומח.* נוכחותן של הצורות האורגניות הצמחיות בחומר המתכתי מרמזת על חיוניות, המעומתת מול ערכי מוות ושכול. פסלי העץ נעשו במלאכת גילוף המשמרת את אופיו של החומר, בהשפעת טכניקות ימי-ביניימיות, אמנות עממית ופיסול מודרניסטי אירופי. בהקשר המקומי, פסלי העץ נוצרו בהשראת סגנון הפיסול הארצישראלי המוקדם, אשר נדחק לשוליו של הזרם המרכזי שדגל בהפשטה – תפיסה שעל ברכיה האמנית התחנכה ואת ערכיה אימצה בסגנון עבודתה.
בכניסה למיצב של סבר נראה קיר שחור, כשריד יחיד של מבנה; מאחוריו נגלים הפסלים המוצבים על מדפים שחורים, כמו צפים בחלל, כשאריות של רהיטים במרחב ביתי שחרב.** כהשתקפות של עבודות אלו, מוצבים מתחת פסלי גבס מעשה ידיה של האמנית. אין אלו העתקים מדויקים אלא תרגום פרוע, חופשי, וכמו משוחרר מדעת2. זה מעל זה ניצבים המקורי והמשועתק, האובייקט וצלו, המודע והתת-מודע, היש והאין. זוהי מעין המחשה חזותית לרעיון הלקאניאני בדבר המעבר מהמערך הסימבולי של השפה, הלוגיקה והחוק אל המערך הממשי, שאינו ניתן לייצוג ולסימול. הממשי, כהיבט גס ומאיים של הקיום, מעמת אותנו עם "הבלתי אפשרי" ומעורר סיוטים או טראומה 3קו אופקי שחור עובר כחוט השני במרחב הבנוי של המיצב ויוצר תחושה עמומה של קו מים – מרכיב של טבע המערער על ההקשרים הבלעדיים של התרבות המיוצגים במיצב ובסביבתו, בעצם מעשה הפיסול כמו גם באקט ההנצחה. הסביבה האפוקליפטית האפלה אופפת את הצופה בדממה; היא יוצרת תחושה של סוף, של מרחבי חרדה מוּבְנים בקיום האנושי, ללא הקשרים מוגדרים, בזיקה לאופן שבו ז'יז'ק הפליא להכריז על הקטסטרופה האמיתית כעל חיים תחת מעטה הצללים של איום הקטסטרופה הקבוע שסיבותיו ידועות4. הצבע הכהה המונוכרומטי משמש בתפקיד כפול של הכלה וחנק, כביטוי של מאבק ארכיטיפי בין שייכות לבין נבדלות המרבה להופיע בעבודותיה של האמנית.
מיצב התקרה של איוה כפרי*** ניצב מעל עבודות הפסיפס של מרדכי גומפל ממחצית שנות ה-60.**** המיצב שואב השראה מעבודות אלו ויוצר פרפראזה חופשית על קוביותיהן המונוכרומטיות. הקומפוזיציה, הנוצרת באמצעות שפה ציורית של קו וכתם, נעה בין מחווה קווית מינימליסטית לבין ביטוי אקספרסיבי מתפרץ. הצורות הגיאומטריות הצבעוניות, שנחתכו והודבקו ברישול מכוון, עשויות נייר, קרטון ופרספקס ברמות שונות של עובי ושקיפות; הן בגדר הד או פרשנות עכשווית לדימויי הטבע הארכיטיפים המצויים בפסיפס – בעיקר השמש והעוף הדורס. המיצב מעורר תחושה של רעננות ואופטימיות ומתכתב עם האוטופיזם הציוני ורוח הגבורה. הצבעוניות העזה מרמזת על סגנון הציור הפוביסטי, שעשה שימוש בוטה ו"חייתי" בצבע בתחילת המאה העשרים והעדיף את מראה הסקיצה הבלתי גמורה – באופן דומה לכפרי, שבחרה שלא להשלים את עבודותיה בגימור נקי, שכן הדבר משמר תחושה של תהליך ומשווה לעבודות, כהגדרתה, אופי אנושי ופגיע.
עבודה זו ממשיכה את עיסוקה של האמנית במעבר מציור מסורתי להתפרשׂות ציורית במרחב, בתהליך התלוי בהקשר ובמקום ספציפיים. כמקורות השראה ניתן לציין את מרצבאו של קורט שוויטרס בשנות העשרים, כסביבה דאדאיסטית שניתן להלך בתוכה, את "ציור הפעולה" וכן את הסביבות וההפנינגים בניו יורק בשנות החמישים, אשר רבים ממשתתפיהם היו ציירים שתרו אחר צורות ביטוי חדשות והרחיבו את משמעותו של המדיום הציורי.
כותרת התערוכה "אנטי-חומר" לקוחה מתחום הפיזיקה, ובמקביל מרפררת לאמנות, בעיקר המקומית, בהקשר של קונספטואליזם, מגמות של הפשטה ודלות החומר. לכל חומר יש אנטי-חומר ביקום – מעין תאום הופכי או תמונת מראה. אף כי הם דומים באופני התנהגותם ובתכונותיהם, הם מנוגדים בהיותם בעלי מטען חשמלי הפוך. במפגש ביניהם מתרחש תהליך של איוּן (annihilation), המוביל לשחרור אנרגיה. ניתן לקרוא את המיצבים כביטויים חזותיים וחומריים של תופעה זו, שכן בשיטוט במרחב של התערוכה נוצר מעבר, שבו, כמו בעקבות האיון, מתרחשת התפוצצות אנרגטית ומתהווה תחייה מחדש. מערכת היחסים הדיכוטומית של החומר והאנטי-חומר נקשרת למערכת היחסים בין מקור ודימוי, מציאות והשתקפות, ממשי ומדומיין; היא מעלה על הדעת את הטענה של ולטר בנימין בדבר אובדן ההילה של יצירת האמנות ונוכחותה החד-פעמית לטובת שעתוק ואיבוד האותנטיות כדימוי המייצג אמת או מציאות. לרעיון זה חוברים השינויים העכשוויים בתפיסת זמן וחלל והאופן הרב-ממדי והסימולטני שבו אנו חווים את המציאות. מהלך זה אף מאזכר את טענתו של ז'אן בודריאר בדבר הסדר הסמיוטי החדש, שבו אובדת היכולת להבדיל בין ממשות לבין ייצוגה, ובעקבותיו הדימויים המייצגים את המציאות הופכים למעשה למציאות עצמה5.
* עופר יצחק, קומפוזיציה א, שנות ה-70, ברזל, 48/30/30 ס"מ; יצחק לרר, קומפוזיציה 1, שנות ה-70, עץ זית, 40/25.5/16 ס"מ; יוסף קונסטנט, ציפור, שנות ה-70, עץ, 22/12/50 ס"מ
** אורלי סבר, מיצב-מרחבי מותאם מקום, 2011, טכניקה מעורבת
*** איוה כפרי, מיצב-תקרה מותאם מקום, 2011, נייר, קאפה, צלופן, פרספקס וצבע
**** מרדכי גומפל, קירות פסיפס, בית יד לבנים, פתח תקוה, 1967-1966

——————————————-

[1] מרדכי עומר (עורך), גבולות השפה – היבטים באמנות הישראלית של שנות ה-70, מוזאון תל אביב לאמנות, 2008, עמ' 19.
[2] גדעון עפרת מזהה בהעלאת מחסני המוזאון לאולמות התצוגה פעולה הדומה לתהליך פסיכואנליטי. מחסני המוזאון – החומרים המודחקים של הזיכרון המוזיאלי – צפים באקט חריג מ"מעמקי תת-המודע החשוכים" לאולמות ה"מודע". במעבר לאולם התצוגה נוצרת ההיסטוריה – ראשיתם של תהליכי סיווג, פרשנות, ביקורת וכד'. ראו: גדעון עפרת, מלחמת האור והחושך, http://gideonofrat.wordpress.com
[3]אסף שגיב, "הקוסם מלובליאנה – הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק", תכלת 20 (קיץ, 2005).
[4] ז'יז'ק סלבוי, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, תרגמה רינה מרקס (תל אביב: רסלינג, 2008), עמ' 39-32.
[5] ראו הרחבה: ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, תרגם שמעון ברמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993); ז'אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה, תרגום: אריאלה אזולאי, (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סדרת "הצרפתים", 2007).