אגדה אורבנית

עיר היא ישות סוציולוגית ומרחבית, המלכדת יחד מבנים אדריכליים וקהילה אנושית שמאכלסת אותם. העיר, לא פחות מהיער, מקפלת בתוכה תחושות אמביוולנטיות של פחד ובטחון, תשוקות ויצרים, ניכור וקרבה. בני אדם החלו להתארגן בערים כצורת ישוב המגנה עליהם מפני שרירותיות הטבע וסכנותיו, כאשר ברבות השנים זו הפכה למעין טבע שני. התערוכה הנוכחית מציפה עבודות מתוך תת-המודע של מוזאון פתח תקוה לאמנות. העבודות השונות נושאות איכות מיסטית וקמאית והעיר ואנשיה מיוצגים בהן כלקוחים מאגדה; ביד אחת אוחזים בקוטב קונקרטי ומציאותי ובשנייה נוגעים בפנטסטי הממריא מהמציאות מעלה והלאה.
במרכז הגלריה מוצבים מקבצים מתוך סדרת הפסלונים המיניאטוריים של מוריס וינר (1963). לרובן המכריע של הדמויות אין שם, כאשר כותרת העבודה מזהה אותן במקצוען או תפקידן בחברה (1). אפשר לחשוב על הדמויות הללו כחלקים שונים של ה"עצמי" (self), חלקי נפש מפוצלים, בין אם של האמן עצמו ובין אם של הצופה. לצד זאת, היחס בין הדמות העצמאית והאוטונומית לבין היותה חלק מקבוצה, כמו מעניק ביטוי חזותי לעובדה הידועה שהחברה האנושית היא מארג המושתת על פרסונות ועל תפקידים. תפקידים אלה מכוננים את חשיבותו וחיוניותו של האדם עבור החברה המקיפה אותו, ובאותה עת מטשטשים את עובדת היותו פרט הנאבק על עצמאותו. הצבתן של הדמויות הקטנות במרכז מבקשת להחזיר את חשיבותו של הסובייקט לזירה המרכזית, על רקע הנופים האורבניים שמקיפים אותו.
על הקיר שמימין לכניסה תלויים שני ציורי אמת מים (אקוודוקט) צבעוניים של ישעיהו שיינפלד, שכמו מוריס וינר החל גם הוא ליצור בגיל מבוגר. שיינפלד התפרנס מעבודה במחצבה בסביבות פתח תקוה. עולמו האמנותי מאוכלס בתים אווריריים, גבעות מתרוננות, חמורים עליזים, ספינות, עצים ופרחים. כל אלה מצוירים בסולם ססגוני, כאשר הצבעים השונים מתמזגים האחד בשני ויוצרים פסיפס שמקורו באבני החצץ הישראליות הפשוטות למרגלות מגדל צדק, שם בילה עשרות שנים עד שהחצץ הפך לחלק מיישותו. הצבעוניות העזה מקנה להיבט היומיומי המשמים בחייו איכות של עולם אידילי, או כפי שאמר עליו ברוך אורן: "ייחודו הוא בכך שהשכיל להפוך את 'החולין שלו' לשירה נפשית" (2).
עוד מוצגים שני רישומי דיו בציפורן של דוד טושינסקי, אמן יהודי-צרפתי מ"אסכולת פריז", שכונה בפי עמיתיו: "נסיך המיניאטורה": "מילדותי ציירתי 'דברים קטנים'… הצורה הזאת מתאימה לי, היא בחרה בי ולא אני בה…" (3) רישום אחד בשם שיר השירים (1961), מציג את גרסתו האישית לספר המקראי ומתאר עיירה יהודית שדמות נשית חוסה מעליה. (4) ברישום השני שכותרתו חיפה, קו מפותל מטייל מן העצים בתחתית במעלה ההר ובראשו מקדש הבהאים, שהופך למעין עיטור כסמל אצולה של חיפה.
ציוריה של חנה לוי כונו על ידי גדעון עפרת: "ציור חצוי": "צד מול צד, ימין לעומת שמאל…בסימטריה אנכית או באלכסון, הבהיר מול הכהה, הפתוח לעומת הסגור…הקו המתגנב, חסר המנוחה…ספק גלוי ספק סמוי". (5) ולוי עצמה מספרת: "פעמים רבות, יצאתי לנוף ביחד עם הולצמן. אבל שלא כמותו דווקא המבט של העיר משך אותי הרבה יותר מאשר ההרים. 'את עושה את צפת לניו יורק', אמר לי הולצמן. (…) ביקשתי אז להכניס את המכונה אל הנוף". לוי אינה מבקשת ליצור צפת "מיסטית" המוארת באור דרמטי על הר מירון, כי אם צפת של מאבק ואנרגיות מתנגשות.
אל מול המאבק המופיע בציוריה של חנה לוי, בהדפס האבן ירושלים של מעלה מבטא שמואל כץ את המעבר העדין בין ירושלים של מטה בחלקו התחתון של הציור ובין זו של מעלה בחלק העליון. באיזון בין הנסתר לנגלה הוא מעלה את כיפות הכנסיות, צריחי המסגדים וגגות הבתים אל השמיים בעוד החלק הארצי הופך ללבן עטוף אור וקדושה. בעבודתו המאוחרת של כץ, ירושלים הפכה למוקד סמלי משמעותי ונושא לאינספור רישומים והדפסים.
אם העיר, תושביה ובתיה הופכים לסוג של יצירי אגדה אצל וינר, טושינסקי, כץ ואפילו חנה לוי, הם הופכים לקינה בהדפס של יעקב שטיינהרדט: "אבלה נבלה הארץ אומללה" (ישעיהו, כ"ד, ד'), אחד מעשרה חיתוכי עץ שנוצרו בשנת 1967. על פי גדעון עפרת, הסדרה האחרונה שיצר שטיינהרדט הייתה אחת החשובות והחדשניות שבסדרות חיתוכי העץ שלו, (6) וביטאה את מחאתו כנגד האופוריה שישראל הייתה שרויה בה בעקבות מלחמת ששת הימים. סדרה זו היא זעקה של כעס וייאוש המופנים כלפי העולם שבו חי שטייינהרדט קרוב למאה שנה, במהלכן חזה כיצד נהרס אורח חייו הישן בגרמניה בטרם עליית הנאצים, וב-1967 איים בשנית להרוס את החיים הצעירים שנוצרו בישראל.

(1)   הילה כהן שניידרמן, אוסף 1: חנה טברסקי, איווט שצ'ופק תומא, מוריס וינר, מוזאון פתח תקוה לאמנות, 2015, עמ' 74. (2)   שיינפלד, ספרי סברה, 1977, תל אביב, מבוא: עתליה ברוידא וברוך אורן. (3)   "מיניאטורות יהודיות", על המשמר, 12.3.1967 (4)   מ. פלד, מפאריס לאילת, המיניאטורות של דוד טושינסקי, קול העם, 11.11.1966. (5)   גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", חנה לוי עבודות 1940-1990, האגף לתרבות ולאמנות,
(6) גדעון עפרת, "שנתו האחרונה של יעקב שטיינהרדט", המחסן של גדעון/ארכיון טקסטים.
רשימת עבודות (מימין לשמאל):
1. ישעיהו שיינפלד, אקוודוקט, שנות השבעים של המאה העשרים, הדפס משי
2. ישעיהו שיינפלד, אקוודוקט, שנות השבעים של המאה העשרים, הדפס אבן
3. חנה לוי, צפת, 1960, דיו על נייר
4. חנה לוי, צפת, לא מתוארך, שמן על בד
5. דויד טושינסקי, חיפה, לא מתוארך, דיו על נייר
6. דויד טושינסקי, שיר השירים, 1961, דיו על נייר
7. יעקב שטיינהרדט, "אבלה נבלה הארץ אומללה נבלה תבל" (ישעיהו כ"ד, ד') מתוך הסדרה קינות מלחמה, 1967, חיתוך עץ
8. שמואל כץ, ירושלים של מעלה, לא מתוארך, הדפס אבן
במרכז החדר:
9. מוריס וינר (מול הכניסה, מימין לשמאל 🙁
שולחן ראשון:
1. מואב, 1963, אבן
שולחן שני:
1. פִיזִיקַאי, 1963, יציקת עופרת
2. זכויות האזרח, 1963, אבן
3. דמות, 1963, עץ
4. גנדרנות, 1963, שיש
5. שוחרת היופי, 1963, עץ
6. האתלט, 1963, אבן
7. דמות, 1963, עץ
שולחן שלישי:
1. העיתונאי, 1963, אבן
2. דון קישוט, 1963, עץ
3. ניובה, 1963, אבן
4. האציל, 1963, יציקת עופרת
5. המאושר בחלקו, 1963, עופרת יצוקה
6. המצביא, 1963, אבן
7. ג'ינה, 1963, אבן
שולחן רביעי:
1. בלש פרטי, 1963, אבן
2. סוזאנה, 1963, אבן
3. האומן, 1963, אבן
4. סבינה, 1963, אבן
5. המשרתת, 1963, אבן
6. המהמר 1, 1963, אבן
שולחן חמישי:
1. רוח, 1963, אבן
2. המודרניסט, 1963, אבן
3. ג'יני, 1963, שיש
4. עושה הלהטים, 1963, אבן
5. הנרגן, 1963, גבס