מרדכי ומרים גומפל – פסיפסים

היכל הזיכרון בבית יד לבנים בפתח תקווה מכיל שישה פסיפסים על קירות, שתוכננו ובוצעו על ידי האמן מרדכי גומפל (2009-1912) ובת זוגו הראשונה מרים גומפל (ילידת 1926) – שניהם ילידי גרמניה. מקבץ מרשים זה הוא מהגדולים שנותרו במבנה ציבורי בארץ ולא הוסרו במהלך השנים עקב שינויי טעם. הפסיפסים נוצרו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. הפסיפס הנושא את השם ללמד בני יהודה קשת, המופיע בכניסה למבנה, נעשה בין השנים 1963-1953 והושלם בציון עשור ליד לבנים. שני פסיפסים אחרים, המקבלים את פני הצופים בכניסה – דור לדור יביע אומר (מימין) ואחת ידו עושה במלאכה (משמאל) – הושלמו בשנת 1965.

מרדכי ומרים גומפל יצרו את הפסיפסים בעקבות הקמת המדינה ומלחמותיה. המאוחרים שבהם משקפים גם את האווירה ששררה בארץ בתקופת מלחמת ששת הימים. יצירות אלו  מבטאות את כפל הפנים של החיים בארץ – את החיוניות של בניין הארץ מחד גיסא, ואת ההגנה עליה ומחירה הנורא מאידך גיסא. משתקפת בהן תרומתם של בני הזוג גומפל לעיצוב הדימוי של התרבות הישראלית משנות הארבעים עד שנות השישים ולאמנות הציבורית שהייתה חלק מתנופת הבנייה המוקדמת והנלהבת בארץ.

מרדכי גומפל שאב את השראתו מעולם הפסיפסים העתיקים ומהתגליות הארכיאולוגיות של אמנות המזרח הקדום. הוא נהג לפסל דמויות פיגורטיביות בעלות אופי ארכאי – גם בפסיפסים המאוחרים שיצר, אשר נטו לצורות מופשטות יותר. גומפל נטה לבחור בנושאים תנ"כיים לעבודותיו, ברוח התחייה של ההתעניינות במקרא באותה עת. הוא אף נתן לפסיפסים שמות המתבססים על פסוקים מן התנ"ך. העיצוב הארכאי והתוכן המקראי היו בגדר הרחקת עדוּת – דיבור על ההווה באמצעות העבר. עבור גומפל, העיסוק בתנ"ך מאפשר להעמיק את הבנת אירועי התקופה ומהווה בסיס משותף לשיח לאומי עכשווי במדינת ישראל.    

בשלושה פסיפסים מופיעים פסוקים מ"קינת דוד" (שמואל ב, א). אחד מהם נושא את הכותרת "ויאמר ללמד בני יהודה קשת", הלקוחה ממילותיה של קינה זו. בפסיפס זה מתוארים שני חיילים הלומדים להילחם, או מפקד המלמד לוחם להשתמש בכלי קשת. ידיהם ורגליהם של הלוחמים כרוכות זו בזו כבריקוד צמוד, עד שהם הופכים לדמות אחת – ביטוי לנחישותם המשותפת להגן על הארץ כאיש אחד. בפסיפס משתקף הדימוי של גיבורי ישראל שהוטבע כבר מימי קדם, למשל בביטוי "קשת יהונתן לא נסוג אחור", המופיע ב"קינת דוד".

הפסיפס השני ששמו לקוח מ"קינת דוד" הוא "מנשרים קלו מאריות גברו". הוא מתמקד בתיאורן של שתי חיות אלו כסמל לעוצמתם של הלוחמים ולגבורתם בעבר ובהווה – קלוּתו של הנשר השולט ממעל, לעומת עוצמתו המסיבית של האריה המאיים מלמטה.

פסיפס נוסף ששמו לקוח מקינת דוד, "הצבי ישראל על במותיך חלל", עוסק במחיר שגובה המלחמה על הארץ. הדימוי של הצבי נקשר במסורת הקדומה, המתארת את המלחמות והשכול, להרג של המובחרים מבני העם. בפסיפס נראה צבי הכורע בתנוחה בלתי טבעית לו. עיניו, הגדולות באופן מיוחד, מופנות כלפי מעלה – ספק מבקשות חמלה מאלוהים ספק באות אליו בטרוניה.

פסיפס אחר מכונה בשם "דור לדור יביע אומר", כמילים המופיעות בתהלים יט, ג. ככתוב במזמור תהלים, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (שם, ב). יום ליום מביע את פלאי הבריאה. יוצרי הפסיפס מסבים את הנאמר ללוחמים; הם האחראים לבריאה החדשה הנרקמת בארץ. דמות אחת מעבירה מגן וחרב לדמות אחרת. מעליהן זורחת שמש, ולצדן מלבלב גזע עץ – דימויים המייצגים את התקומה. כך מביע דור לדור אומר, "בלי נשמע קולם" (שם, ד). רק בעצם העברת המגן והחרב מדור לדור כשגרת חיים, עם כל הצער המאופק המובע בתנועותיהם, תתממש התקומה.

שמו של פסיפס נוסף מצטט את המילים "אחת ידו עושה במלאכה", המופיעות בנחמיה ד, יא. שלוש דמויות איתנות מתוארות בפסיפס – שתיים מהן עוסקות בבנייתה של חומת ירושלים, ואילו השלישית עומדת על המשמר בעודה נושאת מגן וחרב. המהלך של חידוש החיים בארץ, כצעד הכרוך במלחמה, נקשר לימי שיקומו של היישוב היהודי בישראל בתקופת נחמיה בראשית בית המקדש השני. עם סיום בניית חומת ירושלים, כאשר "החלו הפרוצים להיסתם", מתואר כי "סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים" קשרו קשר להילחם בירושלים – בדומה לימי הקמת המדינה. גם אז, יד אחת בנתה את החומה וה"אחת מחזקת השלח", כלומר עסקה בהגנה ובקרב. 

הפסיפס "ושמתי בים ידו" מתכתב עם תהלים פט, כד. בהתייחס להבטחה שניתנה לדוד להרחיב את שלטונו על ימים ואיים רחוקים, מובעת בפסיפס התקווה להרחבתה ולביסוסה של המדינה. רעיון זה מבוטא באמצעות דימוי של ספינת מפרשים מונהגת על ידי שייטים מנוסים, הפועלים כאיש אחד.    

סיגל קהת קרינסקי